|
"אני לא מרגישה
איך שאני כותבת
כמו מצב של עלפון
אין לי בשר
ואין לי עצמות
ואין לי כלום
ורק זה לבד
כאלו שאני הכי עניה
והכי עשירה
וזה השער לכל מצב
תודעה, הכרחי, החפש ההכרחי ואני שיש"
(יונה וולך)
באהבה לחגי, נשימתי ונשמתי
כפוף אל ריבועי הרצפה, אני תוהה עוד כמה אוכל להחזיק את קיבתי
מהתמוטטות, ועוד כמה זמן ייקח עד שאאסוף את עצמי ליחידה
אורגנית אחת ואלך לי הביתה. אל החום, אל השקט, אל הניקיון
הבוהק. ושוב לא אדע מה להגיד לך
|
הורדתי את הכובע קרוב יותר לעיניים, נזהר מאד שלא לחשוף את כל
הגוף מעבר לסיבוב. שלא יהיה מישהו שיוכל לזהות מתוך שבריר
האיברים המוכרים. שלא יהיה מישהו שיוכל לרכל על הבן המתפקר
שמסתובב בשכונה ובטח מנסה לשכנע את הילדים של השכונה לעבור יחד
איתו לעולם הרשע.
|
אבל הנה, משהו כבר מחלחל לציור הזה. אי השלמה, אי הסכמה. אי
נוחות. שלה או שלו. המבט שלה מושפל, שם באלף תשע מאות ושש. מול
פייר הגברי, המשופם, היא נאחזת בבד לבן. שמלה? כתונת לילה?
שמיכה? משהו מעוטר להסתתר תחתיו, סרבול נשי שחיכה על הספה
הכתומה
|
גיא הלך לפני, מאיר בפנס ימינה ושמאלה, מעיף סופות חול נמוכות
ברגליו. אין לי שמץ של מושג איך הוא זכר את המיקום המדויק בים
החול הזה. מצויד להפליא, גיא הוציא מהתיק שלו שני אתים
מתקפלים, והושיט לי אחד. בפרצוף שמביע סלידה ברורה לקחתי ממנו
את האת ותקעתי באדמה.
|
החלון רחב, אדנו מזמין. לעמוד. רק לרגע. רק להסתכל על החברים
משחקים למטה. אולי יתגלה דבר מה מעניין שיוכל לבקע את הבועה
שהעבירה את הוריה מעבר מסך אפור. אולי תוכל לקרוא תראו! מה
שמתרחש פה נפלא וקסום! הסתכלו!
|
אני רציתי רק לחזור ולראות מה עם שרה שלי. תחילתה של עונת מעבר
מקשה עליה תמיד. שלהי הקיץ מפיחים בה געגועים אחרים, רחוקים,
וחרדות קטנות שאי אפשר לשלוט בהן. לא היא, ולא אני מצליחות
להפיג את הפחד שבעיניה.
|
כבר 58 ימים ו-12 שעות שהדודה שולה נעדרת. נעדרת זה אומר שהשם
שלה רשום במשטרה מתחת לתמונה שלה, ומופיע לפעמים במעריב באחד
העמודים האחרונים של "היום", במודעות צרות וארוכות. אבל הכי זה
אומר שאמא שלי בוכה לפעמים כשהיא חושבת שאף אחד לא רואה.
|
בזמן שנשאר בין הסבר להסבר היית נכנס מהר למקלחת ומוחה קישוטים
של הערב הקודם וחופף ומסרק ומתיז טיפות כמו שאתה אוהב. והיינו
כמו שתי רכבות מהירות בשיעור חשבון שיוצאות מתל-אביב וחיפה
וצריכות להספיק ומתי יפגשו ומה יעשו ואולי יראו סרט.
המחשבות המבולגנות שלי.
|
הייתי בטוחה לגמרי שזו בובה, גם בחושך שהיה במכונית, אבל
הסתכלתי שוב. ללא ספק - בובה! פנים קשות מפלסטיק צבוע, שיער
סינתטי מחולק לשתי קוקיות, אין נשימה.
שתקתי. לא יכלתי לחשוב על דבר אחד הגיוני להגיד. אין ספק
שהאישה הזו מופרעת, חשבתי,
|
מניחה לאט יד על שד בהיר
עור מתוח
שקיפות חדשה
|
אם לעזוב, אז עכשיו,
כשעוד לא עלה היום על גדותיו,
כשחלקת הרגש עדיין מכובה ומנומנמת
|
אני יודעת איך יראה הרגע בו
יגידו שיש לי סרטן
שלך יש סרטן
הרגע בו תעזוב ותגיד לי שלום.
|
כשאתה עומד נדהם מול פריחה צהובה
מתריסה מולך את כל העלים החיים,
כשהעולם גועש סערות ופניך הן ים לא-
אני לא מקנאה. ראה:
פני שקטות.
|
אסור לבכות במחפורות.
לכל אחד מוקצה קצה שמיכה,
לכל אחד חצי מטר לשתוק בלילה.
|
הפחד הכי גדול שלי
(מחר בוודאי ישתנה)
הוא שכשלא אשגיח יעלמו
מדמיונך
|
איך את ואני התרחקנו,
כמו שני צדדים של מטבע נופל
|
בלילה הראשון בו תחבוק אחרת
אולי לרגע תשכח ש-
זו לא אני
ותנסה לגשש
אחר איזה סימן מוכר של אמצע הלילה
|
החורף חודר לתוך אי
ההירדמות שלי
מרטיב געגוע
חומר צמר-גפני שקט
להדק, להדק
לפנות עוד מקום
|
אהבתך לי זמן שאול.
מטפטפת במנות קצובות,
לאורך וריד הולם בצער,
ממלאה נימים קטנים בדם.
|
ובינתיים נאמר את
כל שצריך
ונתיר חד-פעמית וחד-עולמית
קשר נעליים אידיוטי
של שני צד ימין
|
איך אוכל, דווקא עכשיו
להיות חצי מאני, או אחת, או כלום
למצוא עצמי לחוצה בין מציאות לציפיה,
רעבה מגעגוע נואש
|
רק בוא אלי,
נחוש ולוחם
מתגנב ביחידות
נשק כרוך על הגב
|
מתדפקת בעדינות על גבך
כמו חתלתולה מגרדת דלת
תחינה נואשת בקצה ציפורן
|
הנה אתה כבר בגשר המעבר שלך-
משגרת היותך לעובדת חסרונך,
רועד מכאן-
ולכאן.
אני מתכוננת. פרידה שגרתית אינה פרידה,
היא עיכוב.
|
להתמקם בין הצלע החמישית לשישית
לסגור הרקמות
והשכבות העדינות
לטפוח על הבשר
ולחיות הורדרדות
|
והמגדלור הסתחרר על עמדו כמשוגע,
תחת רגלו הסלע מנופץ, מנותץ,
מרוצץ,
כאליל שנפל ונפתחו לו מעיו
|
שגם אנחנו נהיה כבר
עניין גמור וחתום,
קופסה נעולה
עם ספה משותפת
|
היום
בשיעור יוגה,
מצאתי את עצמי מתגמשת
בתנוחות שאתה ואני עוד לא ניסינו
|
המחוג הזה נהיה כבד משנה לשנה ואני צריך שינוי. צריך אוויר!
חשבתי על זה הרבה היום. אם אני אשב ישר מפטרים אותי. יעיפו
אותי קיבינימט כמו שעשו לאיש הקטן שהיה רץ בפטיפון עם התקליט.
שנים נתן את הנשמה. קרע את הרגליים. והנה, רק קלטו שם שהוא
הזדקן וטראח! הבן אדם מא
|
תשוקה לים.
לערב. גלים מצליפים בפניך, שוטפים בקצף לבן כל התנגדות.
כאן, רק קרח יבש.
שעת רוחות מזרחיות.
לשונות אש על פניך.
|
אל הארכיון האישי (27 יצירות מאורכבות)
|
|
לא אומרים על
מוזיאון משעמם,
כמו שלא אומרים
על אוכל פויה.
יו"ר האיגוד
למוזאונים
ותערוכות |
|
