|
כשאתה כותב מהנשמה
השמיים הם אף פעם לא הגבול
הוא חשב עליה כל כך הרבה עד שזה כאב לו, והיא הייתה כל כך
רחוקה כרגע.
הוא פגע בה כל כך והוא כל כך הצטער ובין השמירות הוא חשב עליה
והוא אף פעם לא הרגיש ככה, הוא רק רצה לראות אותה ולשמוע את
הקול שלה שוב, אבל בין השמירות זה כל כך קשה כשמתגעגעים.
|
הוא ישב צועק בפינה של החדר: "לא רוצה צבא! לא רוצה!
הם צועקים עליך שם ואומרים לך מה ללבוש ומה לעשות!
לא רוצה צבא!"
|
בעולם שחור שאין בו אף נשמה טובה
|
גופה מגיעה גופה הולכת.
זורקים לאדמה ונגמר,
ועוד גופה ועוד גופה והברכות מפי הרב נשמעות כמו נמאס.
|
ואולי זה סיפור על פיה עצובה שאיבדה כל תקווה
ואולי זה סיפור על נשמה אבודה
ואולי זה סיפור על ילדה בודדה
|
השתיקה
הכוח לשתוק שכל כך בא לצרוח
ששורף מבפנים והדמעות כבר נגמרו
הכוח לשתוק ששום דבר כבר לא אמיתי
|
אם הייתי מראה לך את אור ליבי
|
נשיקה יכולה להיות נפש האדם והזעקה שלו באותו זמן
|
הבטתי במראה ולרגע תהיתי האם זו אני שמשתקפת שם בבואה,
|
הקלות הזאת של ליפול למטה כמו נוצה,
|
עצירה, פסיעה, שוב עצירה, קפיצה לאחור, כמה סלטות קדימה, נפילה
ענקית לתהום.
|
וגם שם האור תמיד שוקע איכשהוא ברגעים הכי יפים
|
בהתחלה רצועות, רצועות של אור מהתריסים בסלון
|
אנשים מסתכלים מרחוק
לא מתקרבים
כמעט נוגעים
|
מכתבים שמעלים אבק
ואותה מנגינה צוענית שניגנת לי בהרים
|
אתה לא עמדת בסופה. היא העיפה אותך רחוק מידי. אפילו לא התחלת
את המסע, וכבר רצית להגיע לשם, ועכשיו עין הסערה, המקום שנמצא
אצלי, חשבתי על זה, שאם אכן קיים בי מקום כזה הרי הוא לא יוכל
להישאר כך - מקום קסום אם מישהו אכן יגיע לשם...
|
אני מסתובבת לי בין קרעי ילדות,וזכוכיות בקבוקים מהים,מטיילת
לי בין זיכרונות.
|
החיוך שעולה על פניהם שוב מסתיר את הכאב
|
אמרה הנסיכה לעצמה "הוא עוד יבוא"
|
הלכתי ברחוב כשאני מביטה בחריצי המרצפות הזזים מול עיני וכשאני
עדיין תוהה מה הולך לקרות.
קיוויתי שמשהו ישתנה והכל יהפוך להיות כמו חלום. ביקשתי משאלה
שדיזינגוף סנטר יהיה מקום זר ושהצרות שלי יפסיקו ליפול על
אוזניי אחרים.
|
זה לא עצוב כשכוכב נופל,
שהוא לא יכול להחזיק יותר מעמד בין כל אותם כוכבים יפים
וזוהרים.
|
פתאום, כשכל הטוב מגיע איכשהו, הוא פשוט סוחף אותך אחריו.
העליות והירידות בחיים. כל השאלות האלה של "למה" נגמרות
כשבעיניים יש ברק של שמחה. כמו אצל ילדים - הם חדשים כאן, אבל
הם יודעים להעריך הרבה יותר מאיתנו והם עדיין מתפעלים מפרחים,
חיבוקים ועוד דברים נפלאים
|
עוד סיגריה ועוד אחת, והלילה כבר מתחיל להימלט, והמחשבות לא
משאירות מקום לספק; אני חייבת לעזוב. הכנפיים שלי מתחילות
להיות שחורות מהעשן של הסיגריות, ולמרות זאת אני כבר לא נחנקת,
מתרגלים לזה עם הזמן.
|
אל הארכיון האישי (14 יצירות מאורכבות)
|
|
מה נשאר חוץ
מלחייך לצחוק
ולהיות שמייח?
רב חובל אופטימי |
|
