|
אז החלטתי. כל המאמצים האחרים לא הועילו בכלום, ודרכי גישה
אחרות לא עזרו לי בשום דבר. מחברים אני כמסתבר מתבייש, כבר
מזמן נפטרתי מהאשליה שעם עצמי אני כבר יכול לסדר את זה
|
כבר די הרבה שנים, שאיתי נמצא בתהום העמוקה שאין ממנה חזרה. אף
אחד לא ממש בטוח איך הוא הגיע לשם, גם איתי לא היה ממש עצמו
מאז שהוא שם, ככה שגם הוא לא ממש יכול להגיד לכם.
|
כשאמיר נכנס לתא של ישראל, הוא לא ממש ידע מה מצפה לו. הגבר
בשנות השלושים לחייו, עם זקן שחור ומבט בוחן וצעיר בעיניו.
|
בהתחלה, כשאתה עוד צעיר אתה אפילו לא חושב על זה. העניין של
מוות לא ממש עובר לך בראש. אתה כאן כדי לחיות, לא?
|
מאז שמיכל עזבה למיכאל אין עם מי לדבר. זאת תחושה איומה שאין
לך עם מי לדבר, ומיכאל סבל ממנה מאוד מאוד.
|
אני זוכר שהלכתי אליה באותו הערב. כבר היה חשוך, והרגשתי הרגשה
קצת מוזרה כזאת. קצת מעורער. זה קורה לי לפעמים, ואני אפילו די
אוהב את זה.
|
אליך הוא רוצה אותם שם לשלוח.
שם בפנים יש איזה משהו אפל.
|
לילות, על אותה מחשבה.
לילות, על אותה אהבה.
|
מוזר אני מרגיש המון רגשות.
תמיד אני מוצף תהיות.
|
אני שונא את זה, שונא וכואב.
כועס על עצמי, מתוסכל מתאכזב.
|
סאדיסט הוא זועק בקול.
מופרע, דפוק. פסיכוט.
לכלא ישלכו אותך!
תשתוק, אני נועץ בו את המוט!
|
אדוני ראש הממשלה הנכבד.
יש לי תלונה חשובה במיוחד.
זהו נושא לטיפול השלטון,
מדוע נשים לובשות הן תחתון!
|
מה אני: אלוהים יודע, (ורק הוא!) יודע.
|
אז תחשבו איזה נחמד היה בלי תקווה. אז אולי אנשים היו קצת
אדישים, אבל לאף אחד לא היה כואב יותר.
|
לפעמים אני מסתכל עליה, ואני מרגיש. לעיתים נורא נדירות אני
מרגיש, וגם אז לרוב זה בכלל לא דברים ששווים הרגשה.
|
אני שונא לכתוב את המונולוגים הקטנים האלה. זה לא רק אני
כמסתבר. כי מה העניין בעצם בלכתוב מונולוגים, זה לא קשה
במיוחד. זאת אומרת, לכל אחד סגנונו שלו של ביטוי רגשותיו
במילים.
|
ובדיוק לשניה, אולי אפילו פחות. יש כאב מתוק כזה, שמפלח את
הלב. אני מכור לכאב הזה.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
לא רוצה להיות
שחקן קולנוע
לא רוצה להיות
מליונר
גם לא נשיא
שבקולו חובה
לשמוע...
רק חבר שלכם ולא
יותר
אדולף |
|
