|
"... תשומת הלב הזאת היא, בעצם, רצון לתאורה על האדם
היחיד בחברה אנושית חשוכה שאינה מתמקדת ביחיד.
בתיאטרון קוראים לאור כזה "ספאשל" [...] האור הזה
הוא תמצית חייו של הכותב".
יהונתן גפן/שירים 85-90
תודה על שאתם נותנים לי "ספאשל" כזה.
רווית
דבר אחד טחו עיניך מראות. אתה לא מסוגל לראות את האדם היחיד
שאוהב אותך באמת. שלא סוגד לך ולא מזלזל בך, שלא רוצה כלום ממך
ורוצה את כולך, שלא רוצה לשכב איתך ולא יכול להתאפק עוד מלגעת
בך, שלא סוגר אותך ולא מסוגל לחיות בלעדיך, שמכיר את החולשות
שלך ואוהב אותך,
|
אנחנו יושבים לשתות קפה. קפה תמים. המבטים שלך קצת פחות
תמימים. הנגיעות שלך כבר ממש לא תמימות. אפילו עוברות את גבול
הטעם הטוב, אם לשפוט את המבטים המזועזעים שתוקעת בנו הפולנייה
ההיא שבאה לשתות קפה עם השכנה שלה מהדלת ממול.
|
אני יכולה להרגיש את הכעס שלו דרך הטלפון, ואני יכולה לראות את
הידיים שלי מפסיקות לתקשר איתי ומתחילות לרעוד.
|
הבעיות התחילו כששוב חזרתי לסורי ועברתי לקריאת כותרות בלבד.
כתוצאה מכך, ידעתי רק חצאי דברים. "תפסו אותו!" הייתי שואגת
בפאנל. "את מי?", היו חבריי שואלים. לא ידעתי לענות. או:
"שערורייה באיכילוב!" מחיתי. "מה קרה?" היו שואלים. שוב, לא
ידעתי להשיב.
|
תגידי", פונה אליי אורית, "בין רועי לחמוטל - קורה משהו?".
"המשפט האחרון של פרמה", אני פוצחת במשל, "מכירה?"
|
אתה תשכב מעליי. אני אכמה למגעך. אתה תשים את הראש עלי. אני
אלטף לך את השיער. אתה תעשה "ממממממ" מתפנק. אני אבהה בתמונות
המרצדות על המסך ולא אבין דבר.
|
אני נכנסת לו לתוך הפה וחוקרת לו את החניכיים כאילו אין מחר.
הוא אומר משהו על זה שהיו לי מורים טובים ללשון. זה לא מדויק.
מה שכן היה לי זה רופא שיניים טוב שלימד אותי הכל על חניכיים,
ברמה של תואר ראשון לפחות. אחר כך הוא גם לימד אותי הכל גברים
מוצלחים שזורקים
|
קצת אחרי יום ההולדת שלך, נולד לך חבר בריא במשקל שבעים ושלושה
קילוגרם. בבת אחת היית צריכה להיגמל מההרגלים שפיתחת לך בשנות
רווקותך הזוהרות בעיר החטאים. בעיקר מאלו שכללו הזלת ריר על כל
גבר שיש לו שיער ארוך וידיים מסוקסות (אפילו מסיגריות נגמלים
בהדרגה!).
|
לוקחת חצי כדור ירוק ושניים מהוורודים-סגולים. הרופאים לא
יודעים מה יש לך. כל אחד נתן לזה שם אחר. הפסיכולוג שלך מפחד
ממך. החברים שלך סחוטים ממך.
|
תן לזה לעוף. שחרר. שחרר. ציורים של ילדים חסרי פנים. ילדים
מיותמי חיוך. הם משפחה. לילדה יש ילדה בבטן. עגולה. כחול.
אדום. צהוב. הרבה צהוב. צייר עד שאצבעותיך ידממו. אתה לא כאן.
אתה במקום אחר. אתה עף
|
הוא אומר: "תסגרי את הדלת". למרות שהבחור הזה בהחלט טמטם אותי,
בכל מובן אפשרי, אני מבינה יפה-יפה שהוא לא מתכוון לעשות ספירת
קופה עכשיו. אני נועלת את הדלת.
|
הגוף שלי צמא למחווה של קרבה, לאיזה מגע אגבי של כף יד על
העורף, לחיבוק עדין של המותן
|
-"יש 'ריח מנטה' בערוץ אחד, שידור מרמלה".
אמא שלי מעברו השני של הקו. עדיין לא למדה לומר "שלום".
|
ערן, שעומד כל הזמן בבר מאחורינו ומת משעמום מת לדעת לאן
הסיפור הזה הולך וכל הזמן מזרים אלינו שוטים של מרגריטות. בונה
לו ולי את הערב.
|
אתה חי על הקצה,
היא אמרה.
אני חי כמו שאני רוצה,
הוא ענה.
|
שתי אהבות עצובות
נמזגות לספל קטן אחד
|
ואחרי שאני אגמר
יישארו רק השירים
לא כולם שלי
רובם אפילו של אחרים
|
מבט מהיר גילה לי שאוכלוסיית הטסטוסטרונים מורכבת מגילאי
שלושים וחמש. זאת אומרת, אם מחברים את הגילאים של כולם יחד.
כמובן שברגע שמצאתי את הגבר הראשון שהוא בן שלושים וחמש (לבד)
חייכתי חיוך קטן והתיישבתי קרוב.
|
"בן כמה הוא היה צריך להיות היום?" היא שאלה והשאלה מהדהדת
במוחך.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
