|
פרחי נייר עם פרחים אמיתיים יחדיו
באגרטל. כך לאט, נכנסת שלוה לתוך לבי.
האיש היחיד שהכיר אותי בין האחרים
נרדם בכסא, עיניו פתוחות במקום אחר,
הפמוטים על השידה הם הנשמה
הנרות הכלים בהם הם הגוף
הפמוטים ישארו מעט עד שגם הם.
המדרגות הן תקות הבית
הקירות הם להשענת מצח
כמו כתלים מערביים בלי גג ובלי כרכב
רק לזיכרון ולתפילה.
הימים עוברים כמו בני אדם ברחוב,
כל יום אדם אחר שלא ישוב.
החלון הוא אחי הדלת
כמו שהשינה היא אחות המוות.
(יהודה עמיחי)
|
לכושים יש דעות
קדומות
יהודון |
|