|
ילידת 1958 - גדלה בחיפה, ניו-יורק ותל-אביב.
מתגוררת בנגב וכותבת בשעות הפנאי.
יכול להיות שהתגברתי? יכול להיות שהצלחתי להדחיק? האמת היא
שאני בעצמי לא בדיוק מבינה היות שבמהלך הכתיבה זלגו דמעות
מעיניי. הייתכן שאלו הן דמעות מלקוש - השתעשעתי ברעיון.
|
היו לו עיניים חומות, חייכניות, נבונות. בקצה גבתו הימנית
הזדקרו להן בשובבות שתי שערות כלפי מעלה, כמו צחקקו להן
ביהירות. פעם ניסיתי לסדר לו את שתי השערות החצופות הללו, כך
קראתי להן, אך הוא דחף אותי מעליו ודרש שאפסיק.
|
לפתע שמענו זקנה מתרעמת לעברנו - פוי, תתביישו לכם, אין לכם
בית?
הפוי שלה היה כזה עם שורוק מלא. גם דודה שלי הפולניה היתה
נוהגת לעשות פוי כזה.
|
ידיים הושטו לעברי בקריאות מזל טוב נרגשות. הרגשתי שאני שחקנית
בסרט של ערב שבת.
|
כולם חשבו שאני בוכה בגלל ההפלה. רק אני ידעתי שאני בוכה על
האהבה שמתה ועל התינוק שמת ונשבעתי שלא אבלה את חיי עם הגבר
שהרג אותם.
|
אתה רוצה את הלב שלי
שבוי מולך, נמרח
אתה רוצה אותו
על פרוסה או על כעך
|
יש לך סטייל משגע וחיוך כה רוגע
|
והחום שעובר בי כרגע מתעתע
|
אני חושבת שמאותו ערב בתחנה המרכזית בתל אביב פיתחתי שנאה עזה
לתחנות אוטובוס
|
"מי זה מעשן סיגריה עם זונדה" שאלתי אותה, המומה לחלוטין
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
לפעמים הבמה זה
רק תרוץ
מכור לסלוגנים |
|
