היא הייתה נושמת לקרבה את האוויר הטהור, דמעות זורמות מעיניה,
דמעות של אושר, של יראת כבוד, של געגוע, למראה היער שהתפרש עד
להרים גבוהים, סגלגלים-כחלחלים ומכוסי שלג, שנראו קרובים, אך
היו בעצם רחוקים כל כך, למראה כדור האש הרועד המפציע, למשמע
ציוצי הציפורים...
|
