|
 
קראו מה שהלב בוחר...
למי שמעוניין לקרוא לפי סדר כרונולוגי, ממליצה לרדת
לקצה העמוד ולבחור "מיין לפי זמן הופעה בבמה".
ואין בי כח להחזיק
לא אותך ולא אותי,
אפילו לא כשאתה בעצם
|
מתנשמות מתנשפות
מבקשות יותר
אני יודעת- לא יודעת
של מי
|
והחולות הרכים
מזמינים מרחוק
- מקרוב טובעניים לפתע
|
ועוברים לי בראש כל אותם השירים
ומהחול והקצף ובדידות העלים
|
צלליות צלליות
כבות אט אט
אולי מעופרת
אולי מאכזבה
|
את כולם אוכל הספק,
אני מסתפקת בכל תשובה.
|
לא חורזת עמוק וישר למעיים
לא דוקרת בפנים ושורטת בחוץ
לא בועטת כעובר
|
אם מאמץ היה מוחשי
כבר הייתי מטילה ביצי זהב
או לפחות קליפות ריקות
שמראות על השתדלות
|
והתביישתי
שזה כל מה שזה יהיה עבורי
|
ואתה לבוש שחורים
מהודרים או בלויים
תלוי באותו הרגע
|
בכל פעם יוצרים עוד ועוד בבואות
רק אחת מהן שלי
באמת
|
כששמים לב לכל נשימה
ולפתע כבר לא בטוחים איך לנשום
מין אינסטינקט בסיסי נעלם
|
אני מזהה עצמי בכל ענף קטן
בכמיהתו לשלוות לילה
בתנועותיו הנוגות
|
כעץ המחזיק עליו בכוח
עד לבוא השלכת
|
אדם לאדם מבטיח חרש
ואחר מפר הבטחתו
|
על מזח ישן
גלי תרעומת מכים הלוך וחזור
סירת עץ מתנודדת שיכורה
|
הפצע שוב נפער
בדידות נותרת לבדה
מחבקת במקומך
בעצלתיים
|
עץ ערבה מציל על אדמה
בשרוכיו הארוכים העייפים
מפזר על פני כל השטח
את מקלות הקסם המשתרכים
|
מול חדרי הקטן
צומחת אזדרכת
|
יחד איננו
הורגים זה את זה
כי אם
מצדיקים מלחמתנו
|
עת שחר יתגנב אל חדרי בלאט
ימצאני גוחנת על דפיי
|
ובהלה לא תאחז בי
תאבד דרכה בחשיכה
|
איך הוא רצה אותה
כפתור אחר כפתור
פתר את החידה
|
ומה נותנים לי שרטוטיי
מילים מילים כנוף נרעד
מה לי מלבדן
|
רגעי קסם רבים הרעפת באהבתך
במכאובך נדמית כבאר ריקה
וטיפות כאביך נוטפות מעינייך
|
אין לי מילים
שברי ספינות נטושות
|
אין עוד מלבדך
הבל פיך מטרת חיי
לעיתים אני חושבת עד מתי
|
יש גבול דק
בין להיות אמיתי
לבין
|
הייתה לי אחות ואיננה.
שוב לא תשוב
אך גם לגמרי לא אבדה.
|
כמיהתי שקעה בין חולות
טבעה שוב ושוב בקצף הלבן
רחש העצים מן החורשה הסמוכה
|
אז חש אתה גודלך האמיתי
כמה קטן וחלוש אתה
|
עוד שלהבת כואבת
מתעוררת
ללהט אהבים נושן
|
אל תתן לי לברוח עוד פעם
כביש אספלט נספג דמעות
של אלוהים אחד
אני לא רוצה שוב ללכת
|
ובביתי השקט, הזיכרונות והפחדים
עולים מבין קירות, מראות ותבשילים
אם תאמרו לי עצבות
אחפש העץ בגינה
|
ריח הבושם תמיד מגיע לפניה
כמו ריח הגשם כשבפתח רק סתיו
|
אני קטנה.
ואם כך
גם כאביי קטנים
ניתנים להתעלמות
|
אני הם העלים
מודחים ממושבותיהם מיד לאחר ילדותם
|
וכל אדם עם שפם
או מקל או עיניים
מזכיר לי אותך
|
עינייך מביעות רוך וקשיחות
שפתייך לוחשות מילים מכאיבות
|
אתה תולש ממני פיסות פיסות
מותיר בי צלקות
|
אל תשירי לי כעת
מי יוכל להאזין לך
ופניו לא ייחרשו דמעות
לא ייקצרו בדידות
|
ונחליה אינם עוד
דמעות הסבל
|
אתה השלהבת במעמקי גחל חשוך
כסנה בוער בממלכת המדבר השוממה
|
אתה תישאר כך לנצח
מילים מזכירות
מרחק וזיכרונות
|
בבית החולים
ביקרתי פעמים מספר
דומה אינספור
|
שמיים פצועים מדממים עננה חיוורת
קרני אור פוצעות לעיתים במקום לרפא
|
עוד יום חולף וקמט נוסף
מה הטעם בלאהוב מרחוק
|
אף אני בחרתי לי אחר
גם קיץ יודע לפנות מקומו לסתיו
|
יש דרכים המעירות רק בך
את הפחדים
יש ריחות המחזירים שנים לאחור
|
אך אני יודעת
כמו שרחם אם אינו יכול לשכוח
|
אינני ישנה. אף לא בלילה.
כל זמני מורכב
בועות בועות
|
זו המזמינה כל אחד לשפטני
משל הייתי חלון ראווה
|
בוקר ערב יום אחד
כבר לא חושבת יותר רחוק
לא מוצאת
סיבה
|
ושילבת את ידך בידי
אצבעות רזות מטופפות בנעימות
ונשקת ברוך על אפי
לא ברור לי למה בדיוק שם
|
ואפילו השגרה לא מכסה
אז על השקט
כאילו היו בשני תדרים שונים
|
בין הברירות להילחם או לוותר
את תמיד עומדת זקופה
האם רק לי זה נדמה מהצד
שבעינייך זו אפילו לא באמת בחירה
|
צרעות מזמזמות מזימות
בין קירות ביתי
|
חמימות מפלסת דרכה
בין שלגים
נמסים רחובות הבתים
|
והשברים כבר מתאחים
לא סתם בלילה - שקט
|
ונמוגה את לפתע לרגעים
אף ממני נמוגים החיים
|
בין שלוליות, דמותך
מפרנסת חלום עקר
|
אני רוצה
לנתץ בך נימים עדינים
|
בערב יום כיפור
נופלת השלכת
אני עומדת
וסביבי רק אפלה
|
הלחישות נלחשות
ואחר נעלמות
מותירות חללים
|
בשלו בי התנאים
לאהוב אותך כעת
|
בשתיקתך
נוצרים חללים
גם בקיעים כבר ישנם
בזכרך.
|
גלי עצבות מתנפצים על מזח
עלי אקליפטוס נושרים
מחפשים מסתור ברוח
|
ילדות שקטה הייתה זו
גרעיני אבטיח מוערמים לגבעה
|
נשימותיי מתורגמות לאדים אילמים
וכל שכן, מילותיי.
|
ברקים מאירים לרגע צלליתי
ובה בעת מוחקים אותי
רעמיהם
|
דובדבנים מושלכים
פזורים ברכות בין עשבים שוטים
משווים לאוויר גוון ורדרד
|
הנצו ניצנים
חבויים נסתרים
בין פקעות נשכחות
|
דמעות של סוף
יקירתי המדממת
הפצע מקיז את דמו המורעל
|
דניאל
ילדי הקט שלא נברא עוד
יום יבוא
ותצא אל העולם.
|
בדרכים שונות הלכנו
יום אחד עוד ניפגש
|
ובליבי הכפור שולט
כמקבץ נדבה
מכתים כל פינה באפור
|
וכמוני היא בודקת
את גבולותיה יום יום
מוודאת בחשכה
שהכול עוד נמצא
|
הישנה אפלה גדולה מזו
הבאה מיד לאחר האור האחרון
ובאותה שעה ממש
הישנו רקיע זך יותר
|
כאבקת כנפי פרפרים רכות
ריח עדין ככותנה מתפרש
על פני תבל
|
משהו יופיע, יבליח, ינצנץ
מתהום נפשך הכבויה
תמיד ישנו גחל קטן שמסרב להיכבות,
להיכנע.
|
שבילי הצער מובילים אליך
דמעתך נחרשת בין
|
אני משליכה עליי כמו הייתי אזדרכת
בזמן השלכת
אני פושטת שכבה אחר שכבה
|
וסקרנות וציפייה מתערבלות בקרביים
ריחות אורנים ואקליפטוס אוחזי ידיים
ואנחנו כך נדמה
|
היי את הצל שדהה בי
התווים החדים שאצלי מחוקים
השיבי, בהיותך, לי פנים
|
מעליי חלפה ההתרגשות ומתחתיי הרעד
אולי לכל אדם קולנוע משלו?
|
עיניי מסרבות להיעצם
איני רוצה להיעלם
אפילו מעיני עצמי.
|
ואומר לך כי הן
נכון הוא חלקו של המשפט
לא יוכלו שניהם להיפרד חיים
|
כיצד זה התהפכו היוצרות
ולפתע אתה הוא
הטוב מבינינו
|
לשם מה לי עפעפיי
הלא בלאו הכי איני ישנה
|
יש מי ששר על אהבות
כאלו שבלעדיהן קשה לחיות
על מדף מונח ספר שירה
ובו כל המילים האלו
|
האפגוש בו אז
כמו ביום בו עזב
המראש צורים אראנו?
|
אך הפליאה הזו בעינייך
הפליאה כיצד
ממני, כבשת הרש,
|
והיכן אמצא את הקו הדק
הגבול המפריד בין לבין
|
הקשב לגשם
בעודך מחפש שביל להתרחק
|
אני תפוח נשכח שנפל מן העץ
והתגלגל אל מורדות נטושים
|
השיר עוד מתנגן בשבילך
מתגלגל ברוך, מרעיד מיתר
ואת אינך
|
השמחות והצער נשקלים זה מול זה
לעיתים מוטה הכף
|
לעיתים שעון דוחק בי
אף על פי שיש לי פנאי
|
בין אבק אוטובוסים
ושבילים נסתרים
שם נאבדה ילדותי
|
ואני לך מיתר
לא רק ברוח אנגן לך,
אך מנגינתי לא תישמע
תיפול חרש על מפתנך
|
ובאין בי הצחוק
נגלה לפתע העצב
כרשת קמטים הנמתחת
|
ובינתיים תחושת חמימות בגדר זכות
והרגשת בחירה
ניטלה השתיקה מעולמנו
|
אילו יכולתי לכתוב
את הכלום, את האין
הרי שהכל היה אפשר
|
בתוכי אישה.
ילדות נמוגה אט אט
ועמה כאבים מתחלפים
|
אתה ודאי אינך יודע
איך הייתי
פורמת שוב ושוב בגדייך
ובגדיי
|
רחם מתכווץ בגאווה
ולצידו בדידות כמצפה
|
אראה אותך ילדי הקט
משחק בין אבני הכורכר
|
כבר איננו בשר אחד
כואב ורוגש יחדיו
עדיין צורב אותי הפחד
|
ושם לבדך
בין הרים וגבעות
ושם אפרך
|
ואת כמוני
מלאת פחדים וחרטות
צלקות ממלאות בנו פינות נסתרות
|
והגעגוע הזה בוער בי לתקופות
זה לא הטעם כמו הזיכרונות
|
חיכיתי לך שעות
כדי שרק תעני לי
תיעני ללחישתי השבורה
|
אני תוהה מי היא הכותבת
פושטת ומתפשטת
|
אני פורשת כנפיי על לילותיי
מתרוממת דווקא בחסות החשיכה
|
כמו פעם
בספסל בגן הילדים
עת ישבנו לאכול
כריכים עטופי נייר ואהבה
|
אתה עד לתמימותי
לתשוקתי
למרירותי
|
מספיק לי לדעת
שיש דרך לצאת
|
והלילות בשמי רכות
כחוף נטוש בעולמנו
גלייך מלטפים מישוריי
|
חורשים מבכים גשמיך
בדידות משיאה הרים אל על
ארבע עונות הינן אך זיכרון התוגה
|
דיונת חול עירומה
לנצח צופה על מנגינות ים וחוף
|
אל תחשבו שזה כל כך פשוט
לפתע מתגלים סדקים
|
תחת עץ תאנה
התכסינו כך שנינו
תופרים חגורות לבגד אהבתנו
|
כמו פרי על עץ בשלהי הקיץ
כשהמתיקות מבאישה והופכת לדבר מאוס
|
מונומנטים חלולים
אין בהם דבר
|
צמרות נאבקות
צאצאי עלים מתערטלים
ינשוף קורא בקול, מה שאיש אינו מעז לומר.
|
ואין הוא המוות המוכר לכם
זה השובק גוף כענף בסערה
|
טיפין טיפין זולגות ממני המילים
כמו ינק ממני העולם
|
רעשי לילה חוצים חדרי
תקתוק שעון גבר
אני מתמכרת לרגע
|
יותר ויותר נרקמים כל אלו
מלאכת מחשבת
פרוכת מזבח נפש
|
יחפים אנו הולכים כל השנים
ולא יודעים בעצם.
|
גדל ברחמי, ילדי
גם אני גדלה בתוך כך
אל תחשוש משגיאותיי, מעברי
|
ימים זולגים חרש על
חלון חדרי
עמוסי שגרה וזיכרונות
|
יש בתוכי שמש
לעיתים היא מחווירה
אך לעולם אינה שוקעת
ונפשי אליה נצמדת
|
יש מי שזוכר ומתגעגע
ויש מי ששוכח ומתגעגע
ולא יודע למה
|
בשובי לשם אמצא
חלון פרוץ
ורוח מתגנבת
|
איך ייתכן שלילות חשוכים כל כך לבנים
ואיך קורה שלפתע נאבדים הנעורים
ונותר רק תום פצוע ומדמם.
|
מלבד מנגינה
לא ידעתי עוד דרך
ללחוש לאבניי לאן לנוע
|
מי הם, ומה את
ומה לנו בין כל אלה.
|
הייתי משליכה לפינות ריקות
ממשמעות ומנפש
|
לפעמים אנחנו מתקיימים
סתם מעצם קיומנו
כוח האינרציה,
כורח הנסיבות
|
כמו על מפתן זרים
כל מה שרצית
מתרחק ממך אט אט
|
פרפרים מרחפים מעליי
אינם משתמשים בכנפיהם כלל
|
בנקישת ציפורן ארוכה
על זכוכית אילמת
אני מקימה לתחייה את הנוף
|
כעת אני יודעת
אהבנו
כאח ואחות
כשתי צמרות עצים מתנשאות
הנוגעות רק לעיתים
|
ברוך ובפתיחות
אכתוב אלייך
בכנות בלתי מוסברת
משל היית לי ראי
|
באיזשהו שלב התחלתי לצחוק כמוהו
לשלב מרירות בצחוק רפה
|
איני יודעת איך הוא הנצח
אך דומה שכאן הוא מתאים
|
בכמיהה אחרונה
נשימה מהדהדת
|
כסאות כסאות בבית סבא
ממלאים חללים כואבים
|
לעיתים אני מייחלת למותי
לפני שהכאבים יכריעוני
ואפול חלושה
|
היית נוגע בכפית של זהב
מבעד וילונות כבדים של מלכות
סוגרני בתיבה ריחנית
|
כצאן לטבח של עצמי אני מובלת.
עיניי קשורות,
פי רפוי,
|
אל תבכו עליי כשאלך
לילה מארח עוד חלום ישן, דהוי
פרח בר נובט ושוב קמל
|
כשהמיתרים נרעדים
הם נושכים את שפתם
|
את ארץ אהבתי
חלקת אדמתי הקטנה
|
אני לא אגיד מילה
לאף אחד.
לא אספר
אל תדאג.
|
ולכם כבר די
רחשי דמיון נמאסו
|
ורקדנו עד עלות השחר
כזוג פרפרים שיכור
|
צלקות תלויות על קיר
קישוטי חיים מתקופות שונות
|
וילדה קטנה
תעמוד בפינה מבוישת
אך תלחש לי משפט אותו לא אשכח
|
ועודני מתהלכת
אבודה בביתי שלי
|
באלו מילים אכתוב את ליבי
אחפש אותיות הפרושות לפניי
|
ריח הגשמים הופך לזיכרון האדמה
ספוגה היא בזיכרו
מביעה את צערה
|
ופירותייך חשופים וגלויים לפניי
לאסוף, לאכול, להתבוסס
|
כמו לוליינית אני בורחת מכל מה
שעלול להכיל מילים
מתפתלת בין שירים לשתיקות
|
והגיטרה לא תחדל לנגן
מיתרים לא יידומו לעולם
|
לשרטט דמותך בלהט חשיכה
אצבע משוטטת
נסתרת
חבויה
|
כשאלך
אל תבכו עליי
אל תמחו דמעותיי
מעל גופי הקר
|
לשם כך אחרוק שן
ואמשיך עוד ללכת
לא ארצה לקראתם לאחר.
|
לטבול עמוק.
להטביע כתף צוואר עיניים
לעצור את הנשימה
|
אני הילדה של חורף שנת 97
לא נולדתי אז
לא גדלתי בשנה
|
לבד אתה ניצב
הלום ומבולבל
מול זרות האנשים
|
האדמה בעיניו לבית
היחוש בחיקי כבחומו של הנר
|
אדמומית בשדות עלתה לפתע,
כמו סומק עז.
מוחמאים השדות מטיב גשמיך
|
להבות אשר חוללו בי פלאים בעבר
שורפות אותי כעת במהירות
|
כל עיצור ומעצורו
כל חלקיק פיסוק עקר הוא,
אבן נגף בדרכי.
|
אל תאמר לי דבר
יודעת אני כי הכל לשווא
|
על שפת צוק אני עומדת
גלים משתברים תחתיי
זו לא אימה שאוחזת בי
|
בוקר ערב
יש מאין
לשלוח יד בנפשי
ולא לדעת
|
נצנוצי קסם על המרקע
אסונות קשים מארץ רחוקה
כל אשר תבקש
וידך אינה משגת
|
וכששתקת
זה היה לרגע כמו עכשיו
אבל מיד חלף ונשכח
|
צרור חיים הייתי נותנת
לו רק נשמתך תבקש
אך גאוותך דומה עוצרת
ומה אתן שתוכל לנצור ולקדש?
|
מה יש לך כבר בעולם
מלבד הנפש הזו
|
המינימליסטיות הולמת אותך, יקירה.
|
זהרורים זהרורים מסנוורים רקיע
ומחממים חופים נטושים.
|
מי לוחש בשעה שאפשר כבר להישמע?
מי מחפש בין מילים את שלא ניתן כלל לכתוב?
|
התמימות הזו שובה ליבי
ומנפצת בתוכי
|
מילותייך הן חץ
הפוצע בתוכי
ודמי הניגר מחמיאך
|
ולפתע מוערכת
ובשל מה
בשל מה שהבדילני כל השנים
|
מישהו יושב עכשיו
ליד חלון מלא אדים
מביט החוצה
ומאזין
|
ועוד אליי ניבט העמק המופלא
מדושן עונג ומדשיא עשב
ושדות קצורים מעבר
|
מנגינות הומות בתוכי
מילים הופכות סולמות ותווים
כל אות ועיצור
מולי מרקדים
|
בין מראה למראה
לעין נעצמת
וכך עולה מניין ההרוגים
ומצטמצם מניין הקדיש
|
יש דברים שאיני חייבת לאיש
רק לעצמי
מעבר לזיכרונות
|
יש אומרים מאחורי מסכה
אדם אינו מסתיר עצמו יותר
חש שהיא מקום מבטחו
|
אני פוסעת פנימה
אל תוך חלומותיי
|
נחילי השתיקה יוצרים מערבולת
ובעין הסערה מתגלה אני האמתית
|
לעיתים טיפין טיפין
מגלה אני החורף
|
הרחם צובט לי
כשאני רואה ילדים צוחקים
מלוכלכים במתיקות
|
ובתוך המחשך
כאב הפרידה
מאיר אורו
|
אני כבר לא נוגעת בגופך
כמו שנהגתי
כבר אינך ממש שלי.
|
איך תקראו מכתביי לאחר מותי
ומעולם לא הכרתם אותי
מבפנים
|
איני רואה כאן דבר מלבד
שתי משבצות
מנוגדות לחלוטין
|
שמיים כחולים
עשב מתנועע בקצב רוח חמה
מן הים
|
לחישה של שתיקה
נשיכת שפה רפה ומיותמת
|
ולא תדעו שתיקתי
לא תבינו פחדיי
תפרשו שוב ושוב לחישות לילותיי
אך לשווא.
|
וכעת מלמעלה
נגלה סודי לפניך
|
אני נושאת אותך איתי
חרף מכאובים רבים שיצרת
|
על דפיי זורמים הנחלים
פלגי נוי וחן לצד
|
לכל בית ריח זר ומוכר
כאחד
|
לעולם אל תיקח דבר
כמובן מאליו
לעולם אל תפנה בביטול
|
ואין תעוזה בלעזוב
כי אם בלהישאר
|
ברעב אין סופי
אני נוגסת בפיסותיך
|
ותפילותיי נופלות בזו אחר זו
על שער נעול
|
אני פוסעת בין שבילי מילותיי
מחפשת מוצא למחנק
|
עד כמה שחיינו ממשיים
מה היא בכלל חשיבות הממשיות
בשעה שבמותנו לא נותרת כזו כלל
וכל שנותר בלכתנו הוא הרגש, הזיכרון שהשארנו מאחורינו
|
המציאות אינה דמיון
עכברים קשה לרתום
|
ספק אם יהיה לי אכפת כשתלך
כמו שבאמת נדמה לי
ואולי אתאכזב אם בסוף תישאר
|
ספר שיריי יהיה כה קטן
שיריי יעמדו שם בטור מסודר
|
מלאכים בלבן
גוררים אחריהם
מפלצות של ברזל
|
מתוך הסדקים קרני אור ראשונות
גופי מתאושש מן הרעד חרש
|
אני עדיין זוכרת
שבילים רטובים לאחר גשם זועף
ופנסי רחוב מטפטפים שתיקתם
|
חיוכים נבוכים על פניי
נבראו כדי לקיים הלצותיו
וכעת מה נותר
|
וידייך הקטנות, הנתלות
מחפשות מה בי שלך
ומה בך שלי
|
עוד לא אמרת לי מילה
ואני כבר כתבתי לך שיר
עוד לא לחשת לחישה
וכבר זרעת אהבתי כקציר
|
וחדלו הגשמים מנפילתם הבוטחת
וציפור נטשה תקוותה לנדידה
מול ביתי הקטן החבוי לו בשלג
|
מילותיי אורזות מזוודות קטנות
לא יוקרתיות אך גם לא
מרופטות
|
אט אט מכרסמת
כל זכר לתקופת נעורים
|
בתנודותיה מלחינה משב
לא שומעת אף תו
לא פורטת לשווא
|
מתעוררת מבין סדינים לבנים
עם פרחים ורדרדים
שמצוירים עליהם כאילו כדי
ליצור תחושה של
רכות זולה
|
והוא נספג לי במילים
בנקודות, בשולי דפים
ואחר כך בקצוותיי שלי
|
על גגות הבתים יורד הלילה
פנסים אומרים עכשיו שלום
ובכל חוצות העיר
העצב שר לו
|
לעולם אמשיך לכתוב כך
ספק לעצמי ספק כירושה
|
כל הרגשות האדירים
על כתפייך הקטנות
|
על מזבח יום חדש
אמצא את הדרך
|
עת טיפות כפור מאבדות
שיווי משקלן וצונחות
אט אט
בזו אחר זו
|
בצמרת הברוש
יושבת ציפור
היא לא יודעת מה קורה פה
|
ואתה, לא ידעת פחדיי
ואני, הלא, חשתי פחדיך
עת בדידות בעולמי
עת שלווה בארמונותיך.
|
לא בגלל החורף
בגלל הניכור שבו
העיצורים שלו מתגלגלים נוקשים
הריש ממאנת להיאמר
|
הכוסות אינן משקשקות
תוך סידורן
נותנות לשקט להביט סביב
|
ועיניך מונחות לפנים
אך יודעת אני מבטך
כל העת.
|
אני נושמת אותך בגלים
כל נשימה צורבת
קנה - ריאות - לב
|
פרות קדושות נשחטות מידי יום
ואינן ניתנות לרעבים באמת
|
מחלון חדרי בבית החולים
ראו את השלג היורד בחוץ
בערפל בדידותי
חשתי אז
|
עת השלג ירד שקוף על לחיי
ידעתי שגם בך הוא יורד
|
ציורית כתמיד
ואין לי מה לומר
תחושת מחנק בעפרוני
|
רחש העלים בהירמסם על אדמתי
וזעקת ערבה בוכייה יולדתם
|
וישנן הבטחות
שנותרו מאחור
ממתינות מקוות בחרון אחרון
לעיתים מפציעה בך ההבנה
שלא יקוימו עוד
|
צעד קטן לאדם
צעד גדול עבורי
|
קהל הסקרנים לא באמת סקרן
הוא פשוט מתנהג כעדר קטן.
הומה ומצטופף, סופג חום מאחרים.
מסרב להתפזר.
להתפזר לכל עבר.
|
קירות צוברים שתיקות
למגעי הרך- קולות
מבעבעים מבעד קרירות
מסדרונות
|
קם עליי החושך
העיר בי תוגה
|
זוכרת הרגשת פירות האיזדרכת
נמעכים רמוסים
תחת רגליי
|
לא אשכח את השביל
המוליך אל אדמת המליחות
|
על לילות חסד רבים
על לילות של נעורים
משתברים החיים לשברירים
|
להתרחק ולא לדעת לחזור.
קרני אור של שקיעה
תבוסה משתקפת מהן כבר
וחיוכו של הערב אורב.
|
שיחות של לילה
יישארו בי עד בוקר
אט אט ידעכו כנר
|
שיחות שלעולם לא תנהל איתי
אני מנהלת עם עצמי
|
עוד ניגון מוכר
שיר ערש מנגן עצבות
|
באחריתי אני נוגעת
נשימותיי מרפרפות בעורפה
או שלה בעורפי
|
אני משתהה ליד הדלת
במקום בו כבר עזבו אותי רבים
טיפות גשמים מבכות שם נעורים
|
מתפצלים ומתפתלים
חלקם בחן, אכן
|
מבעכם כראי העולם
אך אני
המביטה בו.
|
שער נעול בכניסה
וכלב נובח מאחור
|
שקטה העיר ושקט אף ליבי
שווקים הומים במשך היום
עורקים עייפים ממהרים לפעום
|
שמלחמת ששת הימים
תהפוך למלחמת מאה השנים
ולא אכפת לו גם למות על חרבה.
|
קטיפת ענן מלטפת קצה ים
רחש של גלים לוחש על אוזן
ורוד שולט באופק כמו נשפך בעדינות
מכחולו של אלוהים
|
קמטי פנים נחרצים
אינם נרפאים עוד
גם לא בחלום
בפחד מתכווץ הפה
ומרפה
|
מתהומות נפשי עולה משאלה
מלטפת מסתרי נשמתי
|
אני מתגעגעת לתום
שעלה מבין שורות
לא הייתה אז מרירות מופגנת
|
איך ישבנו אז
רטובים מהתרגשות
רגשות קפואים נמסים בתוכנו
|
האיאלץ לקבור את כל אוהביי
|
תלולית עפר בראש הר פורח
כמו ראשו של אדם מזדקן
וקצת קירח
|
אהיה כזרה הנוקשת על דלת
כחצב אשר פרח לפתע באביב
|
אתם כנראה לא יודעים.
היפים והצעירים
הנעימים בחייהם
|
עננים של גשם מחפשים מחסה
בעולם קריר מדי
האם גם בך פגעה השלכת
|
אל עצמי מתוך כמיהה, אל עצמי מתוך תהייה, האם יאיר הירח עוד
לילה או סתם ייקח איתו עוד משאלה.
|
אני זו
שהחזקתי את ראשך מעל המים
בלילות ארוכים ליטפתי
ראשך בליטופים נדיבים
|
בלילות שקטים מול חלון אל נוף לבן מנסה לתאר לך בדמיוני איך
נראית השלכת בלעדייך. אני יודעת, העלים אותם עלים והקור אותו
קור אך עדיין הכל נראה שונה בלעדייך.
|
ושקית קשורה בקשר דק, מונחת על שולחן ליד אהבה וחיבה, לעיתים
שקדים, לעיתים דובדבנים עסיסיים
|
לילה לבן
לילה חשוך
לילה ארור
לאן ארוץ
פנס שבור
מקשה לראות
|
אני כותבת לך עכשיו, המרחק ניכר והלב מותש וכבר רואים את העצב
נחרט בקמטי הפנים
|
כצללית מעבר לקיר, צללית רנטגן משונה, הרואה הכל ואינה נראית,
וגם דמעתה אינה גלויה לעין בלתי מצולקת.
|
ובתקופות אחרות, כבאביב חייו, הוא פורס לו כנף, דואה באוויר
בין סביונים ופרפרים, מסב פניו לעברי שלא אחמיץ תרגיליו, אבל
מאפשר לי את מנוחתי שלי בין ראשוניות צעדיו.
|
הייתי מניחה לו שקדים קלופים בקערית חרסינה, סינית קטנה, כמו
כולן.
ולעיסותיו היו נשמעות למרחקים, פירורים פירורים מחניקים בגרונו
|
|
|
אני הכבשה
השחורה של משפחת
פופק.
מה שמסביר את
הקשר המשפחתי
שלי לכבשה של
הנסיך הקטן.
יעקב פופק מרחיב
את אילן היוחסין
הוירטואלי שלו |
|
