|
 
שלום לכל מי שקורא את מילותיי כעת:)
נולדתי בתשיעי בספטמבר 1986. השנה, אני מסימת
בגרויות בתיכון "אביב" ברעננה, עיר מגוריי.
רוב הדברים שתקראו בדף שלי הם לצערי יצירות שכתבתי
בתקופה שונה מאוד בחיים שלי. אני יכולה להגיד על
עצמי בכמה מילים שאני רגישה, קיצונית, חסרת גבולות,
חושבת, מפחדת, אוהבת המון, ומשתדלת להנות ממה שרק
אפשר.
תודה רבה לכל המבקרים בדף, לכל המגיבים והמנויים.
אתם אחראים לחיוך הסתמי והקטן הזה שמתגנב לפנים שלי
כל פעם שאני רואה שמעריכים אותי.
שלכם,
פרח או נעמה- איך שתרצו:)
יש שני סוגים של אנשים בעולם:
הסוג הראשון הוא זה שצועד עם חיוך בכל מקום ומחייך בעיניו לכל
דבר גם אם הוא אנושי וגם אם הוא לא. אלה האנשים החמים והשמחים.
אלה האנשים שמדברים עם כנרים זקנים שמקבצים נדבות.
הסוג השני הוא זה שהולך בהתעלמות מכל חפץ או אנוש או אפי
|
הגשם כבר הפסיק לרדת אבל האדמה היתה בוצית ולכלכה את הבגדים
שלי. אז הורדתי אותם.
|
בצל זה דבר מטומטם, אידיוטי וחסר כל משמעות.
|
אני מרגישה צביטה חזקה בלב הבדידות את נשמתי קורעת והפחד כואב.
אני מרגישה שאני מתחילה לנבול, עוד מעט אמות, עוד מעט אפול.
אני בסך הכול פרח בודד והן לא מבינות שמאחורי השוני מסתררים
באמת רגשות. וזה לא ישתנה, הן לא ידעו את המחשבות כי אני בסך
הכול דרדר נבול בשדה
|
המשכתי להסתכל על הקווים בשמים, הם הפכו מכחולים לסגולים
לורודים, בהתאמה מושלמת. והשמש הזאת שנפלה בצעקה כתומה ענקית
באיטיות ממושכת בלעה את המילים שלו.
|
רחובות שקטים חשוכים
על הכביש שוכבים עננים
רוחות חזקות גשמים שסוחפים
אנשים אבודים שדרכים מחפשים
|
אתה חושב שלהיות סימני פיסוק זה כל-כך פשוט?
|
התחלתי לרוץ בכל הכוח בין שורות העצים האין סופיות בחיפוש
אחריו, כל צעד גרם ללב שלי לפעום יותר חזק, הרגשתי שאני מתקרבת
אליו, עוד צעד אחד והמרדף נגמר...
|
לילה ללא יום
הופך יום ללילה
|
אני
מרימה יד אחר יד
מרגישה חזק את הלבד
|
להסתכל עליך מרחוק ולדעת
שאתה פרח מוגן ושאסור לקטוף
|
אשדוד ממך את איבר מינך
אשדוד אותך מעצמך
|
נשיפה חמה בקור -
לבך הבלתי נסבל
|
בפעם האחרונה
אני רוצה ללקק
כל סנטימטר מגופך הלבן -
אך... מבטיחה להתחלק...
|
כעת הרוח מצדיעה לערפל
ומדרון כמתגלם להר אפל,
מביע את סבכי אהבתך -
אני נפעמת
|
חיוך פורש מפרשיו
כצדפה-
שאין לה תוחלת
|
בדידותי היא כמו שלכת בסתיו
מחכה נואשות לעוף עם הרוח-
קחי אותי עכשיו
בחוץ עומד לו עוד עץ אשוח
|
אנחנו נישאר תיכוניסטים לנצח,
ואני אוכל להרשות לעצמי
לחשוב
שאהבת אותי באותו הלילה
|
דקור אותי בלבי,
צפה בדמי,
כורע ברך -
לאנושיותך הדלה.
|
יפיפייה שלי, אני כבר יודעת הכול
מילים קטנות לא עושות לי דבר
|
אך הדמעות אינן נותנות
רוצה שתניח לנפשי
אך בעצם כבר הנחת
רוצה לשכוח את אהבתי
כי את אהבתך אלי שכחת
|
כעת נמוג הערפל
אך איך אדע-
תופים, גיטרה, נבל
או סתם - אשליה?
|
כאב חרוט
שאני כבר מזהה
רוצה לחיות
אבל בפנים כבר מתתי
|
תן לי,
להרגיש -
את המוות,
הנגיש
|
אני נזכרת איך עשיתי אהבה
עם אדם שהשתמש בי
אך ורק לפורקן מיני
|
אין לי זכרונות ילדות
הדחקתי את כולם
מנסה לחשוב בבהירות
מחפשת כאן ושם
|
שוב -
לחיי ורדייך אשתה,
אך קוציהם עוד פוצעים
כמו שם.
|
כשנגעת בי השתיקה העמידה אותי דום
ובפעם הראשונה הרגשתי במציאות כמו בחלום
|
רגליי הבתולות נפתחו
איבר מינך חדר לתוכי
בתחילה באיטיות ובאופן שטחי
ואז במהירות שוחה בנהרי עמוק
|
מבט אחד שקט-
ואתה כבר מתרחק,
אני נשארת מהופנטת
עצובה אך מחייכת.
|
מנגינה
מהירה
מידי -
חורקת
|
אולי תתן לי רק עוד לילה אחד
מר ירח
אני כל-כך כל-כך לבד
ואתה שוב בורח
|
בקרוב אחבוש את מגן השריון
בכדי לצאת נגדך - לקרב חרבות
עוד מעט אצפה לכך, בכיליון-
שניים תותבות
|
בבית הקברות הגדול
ביותר-
לחרקים סקרניים
|
הבלים קטנים,
של משמעויות משתנות,
גורמים לי -
להשתובב.
|
עיגולים רוקדים
בתוך עגולים
אחרים,
כמו משוואה מאופסת-
|
ואיך אני מרגישה שאתה מרגיש
כשאתה לא מרגיש או שרק מכחיש?
|
דחוף אותי מקצה הגג,
צפה בי נופלת לתוך שלולית של דם
|
אני אוהבת אותך אהבה של בחוץ. זה לא הפנוט, או מגע, זה בסך
הכול הקסם הזה שלך - הסמטאות המהממות של עינייך שמובילות לתוך
גנים מהממים של פריחה. החיוך האופטימי מסמל אצלך לבלוב, ואפילו
החומות שלך שמגינות עליך מאנשים כמוני שנורא רוצים להיכנס.
|
אני רוצה לשסף את גרונך ולראות אותך מדמם למוות
ואחרי שאסיים אפצח בשירה, וארקוד שיכורה על הקבר שלך
|
תסתכל עלי בראש מורם, בעיניים פקוחות, תראה טוב איך שהן בוכות,
תחמם את הדמעות הן קפואות.
|
אל הארכיון האישי (18 יצירות מאורכבות)
|
|
למה כולם מקבלים
תגובות מהמערכת
ומזה שמאשר את
הסלוגנים, ורק
אני לא?
האדמו"ר מרגיש
מקופח.
תגובת מערכת:
אנחנו לא
מתעסקים עם
צדיקים. שההוא
לא יכעס |
|
