|
יליד 82'. רעב תמיד, לכן נשאר רזה. כשהבטן מתכווצת
הוא נוהג לפלוט בליל שאריות מזון וערב-רב של משקאות
על דף,
לפעמים הוא משתעל את זה.
שואף להיות קונדיטור. הרי הוא לפניכם.
באמצע חצר בלהות על מצע קריסטל, מונחת את על גבך מתחת ליריעות
הבד הלבנות, עטופה כגולם.
וכמו הגולם, המסתיר את שקר חינו והבל תחינתו, שוזרת את
טפחים-טפחים של לובן, להסתיר את עוונך.
|
בובת הסמרטוטים תלויה בינות העננים,
תלויה בטבורו של התליין המקומי.
|
כשכינורה ניגן,
נגה כל העולם באור יקר מפז.
|
למקרה ששם נאבד
יד אולי תוכל לגעת בדברם
של אלה שהילכו בחושך
|
שנים תהיתי איך ליצור מתוך הצג
שאלוהים נטע בי
|
עופות מתים בבירה
חנוקים מעשן,
אשה רוקדת מינאוראלי
|
זה זמן לקום, לצאת ולאגור במזווה הנפש קצת מזון.
אך מתבונן כיצד שלכת, אילנות גבוהים שותה עד תום.
|
חלב ניגר על שפתיים חשוקות של ילד תאוותן
ודבש קורא יצרו.
"רוח", הוא אומר, "הביאו את הרוח"-
כך הוא מבקש לנשום
|
הנה אני עומד עירום לפניכם,
מנסה לתת את מה שניסיתם לקחת,
מתאמץ להשאיר כף מאזניים שפויה
למען חברתה היחידה בעליל.
|
השראה תהא שורפת לעתים,
לעתים סופה
היא יכולה לדגדג, לעקצץ
ולפרקים לנוח,
כשהיא עייפה
|
לו היה לי את הכוח הייתי עף, רוצח אלף פרות קדושות בלילה
מכושף, שוחט המון אחד ומיוחד למען ידעו חכמים שגם בלעדיהם היו
קורים נסים, גם לציפורים תלושות כנפי דמיון.
|
בין חוטים שזרתי ריקם
להרקיד דמותי על כל צלליה.
וכשבהבל תיתפס ותתעטף בשמיכתי
|
כשם שנשענתי על הקנה הרצוץ,
כך אוכל לעוף בבטחה.
ואם סיכמתי מלותי בין שאיפה לנשיפה,
חוששני שעלי למות עוד פעם אחת
בכדי להבין את גבולות הנשימה
|
ובינתיים אכל תאכל מן האדום-אדום הזה
העוטף גופך,
קשור בחבלי לידה ומוות
|
|
|
יש לנו מדינה
נהדרת
נתנאל ואריאל
היהודים
ישראלים. |
|
