|
לפתע, משום מקום זה בא. לאחר שתיקה ארוכה ומייגעת זה בא. נועה
תפסה את ראשי והדביקה את שפתיה אל שפתיי.
תחושת החום והמתיקות הציפה אותי. הקור לא כירסם את עורי עוד.
הרגשתי שעומד אני לטבוע.
"למ..למה נישקת אותי?" שאלתי את נועה לאחר שהרפתה ממני.
|
"שמך?" שאל הד"ר.
"נועה."
"גיל?" המשיך.
"15. פחות שבועיים." וכן, התרגשתי מהעובדה שעוד מעט אהיה בת
15.
"ובכן,נועה.." פקק את עט הפיילוט, שכל-כך אופייני לרופאים
והמשיך בחקירה-דמוית-משטרתית הזו, "למה אנחנו פה?"
|
למה את מתנהגת כאילו זו הפעם הראשונה שאת פוגשת אותי?
ביישנית... ללחייך סומק מחמיא ומקסים.
לולא החולשה הגופנית הממזרית הזו שתקפה אותי בשבוע האחרון,
הייתי מספרת לך הכל...
|
"עד הסוף, שמאלה וימינה", ענתה לו האישה, כמנסה להתחרות בו על
המקום הראשון ב'תחרות האנשים האנטיפתים'.
קצרת רוח וסבלנות הייתי. אבא הוציא את הבקבוק עם הכדורים, אלה
שמרגיעים אותי, ונתן לי שניים. בלי לומר כלום. בדרך-כלל הוא לא
היה נותן לי אותם בכזו קלות.
|
ברגעים אלו ממש הלב שלי מדמם.
צועק לצאת החוצה,
צועק שיחבשו אותו,
כואב לו.
|
עצבנית מיום ליום.
הלב שלה משתגע.
הראש מסתובב.
|
הרוח החמה נושבת לתוך חדרי מבעד לחלון
מלטפת את גופי
מזמינה אותי להצטרף אליה
עם נשמתי.
|
היא נגעה בי
ליטפה את כל גופי
ברוך.
בנעימות.
במגע של משי.
זה היה כל כך טוב.
|
קנקן גופך ריק להפליא
כולך ריקה מבפנים.
ובכל זאת
אני מרגישה צורך עז
לעזור לך למלא את עצמך מחדש
ביופי הפנימי הנפלא
המקסים הזה
|
אתמול בלילה
כבר אחרי חצות
בחושך גמור מסביב
ושמיים מוארים על-ידי הלבנה
אמרת לי שאתה אוהב אותי.
|
מביטה בזגוגית עיניה.
שקד, דבש. כל הקלישאות האפשריות.
אך רואה הרבה יותר ממה שעיניה מציעות לי.
|
לא מבינה איך הלכת
מבלי לאמר מילת פרידה.
לא מבינה למה עזבת
ולעולם גם לא אדע.
|
אתה מלטף את כל גופי
נושק לי ברכות
מעביר את צורתך בצווארי.
|
יצאה לי הישר מהלב.
אהבה עצומה.
|
כרגע היא כולה שלי
ועדיין אני מרגישה בודדה.
מרגישה טיפשה שהרשיתי ללב שלי להתאהב
בעוד ילדה קטנה.
|
אני פוחדת.
פוחדת שמא אולי אינני האדם שאני חושבת
ולא אוכל להחזיר לו אהבה.
אולי אהבתי נתונה למישהו
למישהי
אחרת.
|
אני נוסעת בשרייד הרוסה
המכונית האהובה עליך.
אתה האהוב עליי.
ומה אני בשבילך?
|
|
|
להתעורר בדירת
פאר
לחשוב שאתה
פולני
ילדי תימן
החטופים |
|
