|
 118068251
ואתה, הגורם, לא יודע כלום,
לא משמיע ציוץ.
אני אוהבת אותך, רק רציתי שתדע.
|
- לא כואב לי כלום.
- לא התכוונתי לפיזית... נו, אתה מבין... כאב לך. כאב מוזר
כזה, שונה?
- כאב, כואב, יכאב - תמיד כואב. לעולם לא הרגשתי משהו שונה,
חוץ מכאב. הרגשתי חלש, לא מתפקד, מנסה להסתדר, ואף אחד לא
שומע, מקשיב או אפילו מנסה. זה היה ברור... הגיע הזמן.
|
שרק רצית חיבוק, נשלחת לפסיכולוג,
ושספרת לו את המחשבות שלך,
הוא ישר מילא דוח ששם נחשבת לבעל בעיות נפשיות חמורות.
צפוף פה.
צפוף באנשים שרק רצו לחיות את החיים.
רצו ולא הצליחו.
הרגתם אותנו אנשים.
|
קום" היא אמרה ו"ספור עד 3", תסתובב אחורה, ותצעק בקולי
קולות:
"למה"??
ועשיתי את זה. צרחתי -"למה", ושחררתי את כל הכאב בצעקה המסכנה
שיצאה לי ממיתרי הקול.
איש מבוגר לפתע ניגש, הביא לי מספר טלפון וביקש שאני יתקשר,
שאני יירגע.
|
ברכבת החלומות אנשים ישנים. נאנחים רובם, בוכים. תמיד היו את
המוזרים, שנרדמו עם חיוך, ואלו שקמו עם התהייה. אני, אישית,
אהבתי את אלו, שירדו בתחנת האהבה. הם ידעו מהי, והאמינו בה.
אני גם ישנתי לאורך כל הדרך, לא ידעתי איפה ארד. וכעבור שנים
של חלומות אין סופיים
|
בגן האהבה, האהבות הן כל כך עצומות,
בגן שלך, מגיעות כל האשליות.
בגן האימה, כולם מאיימים עליך,
בגן שלך, אתה מתחיל לאיים על עצמך.
בגן העצב, כולם עצובים,
בגן שלך, העצב מגיע לממדים עצומים.
בגן החטאים, ממשיכים לחטוא,
בגן שלך, החטא הפך לשגרה, ללא כל מוצא
|
פשוטו כמשמעותו..
בראית ברא האדם את האלוהים.
|
והרב חובל, ממשיך לשתות,
ובתוכו חור גדול של ריקנות.
זהו סיפור חייה של אונייה,
שגם היא כמו כל אחד
מחפשת את עצמה...
|
אני קשה כמו אבן, רגישה כמו תינוק
מנסה להתחמק מזכרונות העבר, לא לתת להם לגבור.
אני טובעת בים הייאוש, אט אט מאבדת את נשמתי.
הים לא נמגר, וגליו רק גוברים מולי.
|
אמרתי: די!
ביקשתי: תפסיק!
התחננתי: לא היום!
ונפלתי שוב.
|
ביום שלא באת, הגוף פחות רעד מהמראה שלך,
הידיים הצליחו לקחת צלחת מהארון למעלה, ללא חשש רב.
הסכין הצליחה להימרח על הפרוסה, בצורה חלקה ושטוחה,
ואני... תמיד הסתכלתי מסביב, כדי לראות אם תגיח לי מאיזה פינה
שוב
|
אתה ניגש למטבח, לוקח תסכין,
רואה דרך צלילות הברזל, את הוורידים נחתכים.
ואתה בוכה.
כל כך חזק.
אתה צורח שמישהו יבוא ויעצור אותך,
אבל אתה לבד.
|
עוד מצבה נבנתה, עוד התמוטטות במשפחה.
כוונת ההתאבדות נקשרת למציאות הכואבת.
ה' תן לי כבר ללכת לישון בשקט.
|
אני רואה אותך מתרחק,
כמו כולם, אתה גם מתייאש
דמותך הולכת, דועכת ואני בתוכי נחנקת.
נמאס לי להיות לבד, תבינו גם אני בן אדם.
|
לילה, העלמת השמש,
מתפוררת לרסיסים, לא משאירה עקבות, סימנים.
לילה, והחולשה מתגלית,
אני חלשה מידי כדי להיות חזקה, ומתפוררת.
|
פניי במבט של ספקות, ויחד עם זאת עייני דומעות.
לפתע אש ההילה מתלכדת מעלי, מבנה נגלה בפניי.
הוא קטן, בגובה שלי, באורך שלי.
זה אני.
זה הקבר שלי.
שמי חרוט עליו, ואתו פרחים מונחים מכל עבר,
זוהמת הריקבון שבגופה, נעשית לממשית, אני רואה אותה
|
גלולה אחת, הרבה כוח רצון
בטן ריקה, הרבה ביטחון...
אם תתחרט יש לך עוד הזדמנות לחיות
אומרים שמי שמתאבד, חוזר לגלגול נשמות.
|
הכוכבים מסתכלים עליך, אך את לא עליהם.
והלילה נעשה ליותר מוזר, וקר.
שכבות של בגדים לא מחממים את ההרגשה,
הכוויות מתעצמות ויחד איתן תחושות האכזבה.
הכוכבים משקרים לפתע אמרת, לא כמוני הוספת.
הבנתי. הכעס הוא ממני.
והלכתי.
|
בין הפרחים, אט אט התמוגגתי,
דרכתי על כמה מהם.
ראיתי אותכם האנשים,
והתייאשתי מלחפש.
ניגשתי לאחד, והושטתי לו יד.
הוא קבל את הפרח,
אחרי שניה היה זרוק על האדמה
עוד פרח מת, עוד נשמה הלכה
|
אני דועכת אט אט, מבלי לשים לב אני נעלמת.
אני נמוגה בין שבילי התקווה לרסיסי אכזבה.
נוצרת סביבי בועת טירוץ,
אני זקוקה למגע, לליטוף.
|
ישבנו ביחד, ודיברנו על חלומות.
החלום שלך, מול שלי.
התקוות שלך, מול הבדיונות שלי.
אמרת שאתה רק רוצה להיות מאושר,
אמרתי שאני רק רוצה לדעת איך לשרוד.
צחקת.
|
ואנשים נופלים פה כמו מגדל ללא תחתית,
וחלומות מתנפצים פה כמו תקוות ללא בסיס
ראיתי את מותי וטוב הוא מחיי.
וכוכבים נופלים פה כמו טילים בזמן מלחמה,
ואנשים בוכים פה, כאילו שלדמעות אין נשמה.
|
רק אז...
אני מייחלת למותי.
|
זה כמו מלחמה,
מלחמה כואבת, בלתי נסבלת,
בכל דקה עוד נשמה משתחררת.
|
והגיע הזמן לצרחה האחרונה,
לא עוד זעקות שווא
לא עוד תלות, לא לסבול משקר וכזב,
ולא לחיות כל יום בעולם שלא נותן דבר.
לדעת שמילאתי את הייעוד בהצלחה,
אפילו שאינני יודעת מהו,
אני יודעת שזה נעשה.
כי ני מרגישה שהגיע הזמן ללכת,
שעשיתי ככל יכולתי,
ואהבתי,
|
|
|
איך זה שכל פעם
שאני נכנס
לכנסייה ואומר
שאני שליח האל
אני מתעורר חבול
במוסד סגור? והם
קוראים לעצמם
'מאמינים'. |
|
