|
מתחת לבגדים, מתחת לשמיכה
מסתתרת לה נערה לא מוכרת ושונה
מחבקת את הדובי, מטיחה אותו בקיר
היא כבר לא ילדה קטנה, אך גם הוא אינו שביר
בנתה סביבה חומה, מופרדת מהעולם
נופלת לשינה עמוקה, אך לא ישנה אף פעם
אוהבת את עצמה שונאת את כל השאר
נגעלת מעצמה, כל יום מחדש מצפה לבוא המחר
אופטימית בורוד, שלילית רק בשחור
אך את חייה רק מגדיר הצבע האפור
נאבקת בשיניה בעצמה ובדמותה
בשארית כוחה מתאבלת על צניעותה
בנתה סביבה חומה, מופרדת מהעולם
נופלת לשינה עמוקה בחלומותיה היא כבר לא שם
ורד אדום בוהק על גבי לבן
מסתכלת מבחוץ על כל מי שנשאר כאן
החומה קצת מסתירה, מתאמצת היא לראות
ככל שמנסה מבינה רק פחות.
אל תנסו להבין אותי ...כי לא תצליחו
זה קרה, ובחיים לא חשבתי שזה יקרה, שנאתי את כל מי שעשה את זה.
ובעצם אני עשיתי את זה... אני שונאת את עצמי !כן אני שונאת את
עצמי יותר ממה שחשבתי. מיכל היתה חברה כל כך טובה, תמיד עזרה
גם מתי שהייתי הכי שבורה. אהבתי אותה, היה בה משהו טהור, אמיתי
|
מסתכלת במראה, וכועסת על עצמך.
מנסה לראות איפה חמקה לך התקווה.
אל תתני לחלומות לעוף עם הרוח.
|
שמה נעלייה ואת עגליה,מסדרת את שערה... ומוכנה ללכת.
לקחה מונית, ומהירה להגיע.
היא נכנסה למועדון בראש מורם, אף אחד לא הכיר אותה... היא
שונה.
היא התחילה לרקוד, כמו שהיא לא רקדה בחיים.
|
למה אתה לא יוצא לי מהראש...?
למה כשמדברים על אהבה אני נזכרת בך.
מנסה להוציא את הראש, להבין שזה נגמר.
נגמר לפני שזה התחיל, אהבתי אותך ועדיין אוהבת
ולאט לאט תקווה איתך אני מאבדת.
מנסה לשכוח את הנשיקות, מנסה להרוג את כל הזכרונות.
אך אתה מופיע אפילו ב
|
נמאס לי להשבר נמאס לי להפגע.
אני רוצה אותך לצידי.
שתחבק ושתרגיש את הלב שלי צמוד לשלך.
|
מילים יפות סתמו את אוזניי מלשמוע את האמת.
כולם אמרו לי, כולם הזהירו אותי! אבל אני רוצה אותך
|
איפה הרגעים שהרגשתי נאהבת כמו איתך.
אולי לזה בעצם אני מתגעגעת,
להיות מיוחדת בחיים של משהו.
|
אני לא יודעת אם אתה משחק, כן או לא.
לא בטוח לא מראה עניין.
רוצה אותך, אבל אתה בשלך.
ואם לא תרצה ולבד אתה מרוצה
אז אולי את הקשר צריך לסגור.
אפילו שאם את ליבי זה ישבור.
|
יוצאת מדלת חדרי, אני חייבת להיות אדם אחר.
אף אחד לא יודע מתי אני בוכה או צוחקת.
מנותקת מהעולם, וזה קשה לי.
אני מרגישה שאתה אשליה שתתפוצץ לי בפרצוף.
|
כולם לבושים בשחור, במקום בשלל צבעים.
אני זוכרת שהיית על הבמה בהצגה, לא היה אחד שלא צחק ממך.
ועכשיו כולם בוכים, בוכים ללא הפסקה.
אתה עטוף בלבן, כולם סביבך... למה בחרת לקחת את חייך?!
|
אני אוהבת אותך, למרות כל מה שמפריד ביננו.
אני מנסה לדחוק את הכול אך לא מצליחה.
|
שטיות של רגע והנאה רגעית לקחו את הכול ממני.
פשוט מחקו את כול מה שהיה והשאירו רק דמעות.
עלית על המכונית ולא חזרת אליי אפילו לא לחיבוק אחרון.
מי לעזאזל בנה את המכוניות שהם מכונות השמדה.
|
הבנתי שהמשפט: "אהבה תנצח את הכול"
היא לא אמת... אלא משהו שאנשים רוצים להאמין בו.
הרי אני איבדתי אותך, לא?!
|
מנסה להתקרב אבל הוא מתרחק,מחפש את האושר שלו.
נלחם בעצמו ,במחשבותיו,שבוי בין הלב להגיון
נכנס למבוך לתוך עצמו ולא מוצא חזרה....
מנסה לחזור לעבר להשלים את השברים שאיבד בדרך.
|
אני נכנסת לאולם, והלב דופק כאילו היה באותו יום של המקרה.
אני פוסעת לאט לאט, בלי להסתכל ימינה או שמואלה.
פתאום!! אני שומעת צחוק בצד... סובבתי את הראש.
אני רואה אותו!!! שוב הפנים!! שוב הכאב שוב, שוב, שוב!!!
הדמעות פשוט התחילו לצאת ממני לא יכלתי יותר.
|
התמונות מאותו לילה עולות לי, הצרחות, הכאבים... הכל.
הדמעות לא מפסיקות לרדת ואמא מנגבת אותן בכאב.
זה היה הלילה לפני המשפט. לילה קשה מלא סיוטים בו יכלתי לישון
בשקט.
מאז אותו מקרה בכל מקרה לא ישנתי.
|
הדממה סררה בכול האולם. הפנים שלו נהיו חיוורות והחיוך נימחק.
היא התקרבה שוב לרמקול וצעקה: הוא אשם!!! הוא מפלצת!!!.
הסתכלתי לה עמוק בעניים וראיתי את אותם דמעות עומדות כמו
אצלי.
הרי לא יכול להיות, הוא אוהב אותה, והיא אותו... היא לא תלשין
עליו.
היא עיוורת
|
רוצה להתקרב אבל רק מתרחקת.
הכעס, האי הבנות שרק גדלות מרגע לרגע.
הניתוקים שבטלפון והצעקות של קולך שרק עושות לי רע.
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
זה טיפשי.
פה גדול, מילים
אחרונות. |
|
