|
מה מר גורלם
של אלה שאינם יכולים להביע את צערם
במילים חדות כשן שמכילה את הארס.
מה מר גורלם
של אלה שאינם יכולים להביע אהבה
במילים יפות ומלוטשות כיהלומים.
מה מר גורלם
של אלה שיכולים
אבל אין להם מה להביע.
לי, לעומת זאת, יש.
ילידת 1992, אוהבת אמנות וכתיבה, ויצירות בתחומים
אלה תוכלו למצוא כאן. רצוי לסדר לפי תאריכים ולקרוא
את החדשות יותר.
הוא חש כאבי בטן עזים, אולי בגלל הפסטה-ברוטב-שמנת שאכל אתמול
במסעדה "כחול-כחול-מול הים" לרגל יום הולדת שנה וחצי של בתו.
הוא הדליק סיגריה שהפריחה עשן כחלחל. האיש הכחול נזכר באיש
הירוק ההוא
|
היא קמה בבוקר ולקחה את העיתון, שחיכה מעברה השני של הדלת, תוך
פיהוק מתמשך. היא הרתיחה מים לקפה והתחילה לדפדף בו באקראי,
נעצרת על כותרות באדום זועק או בשחור בוהק.
"שיעור הילדים העניים בישראל מגיע ל-30.8%". "חבל שאף אחד לא
עוזר להם", היא הרהרה, בעודה לועסת.
|
קראתי לאמא לתקן את הבובה. היא אמרה לי לא להפריע לה.
אמא צחקה מתוכנית. תמיד כשאני שואלת את המבוגרים על מה הם
צוחקים הם אומרים "כשתגדלי תביני". אני נעלבת ומבקשת שיסיבירו
לי. הם אומרים כל מיני מילים ארוכות כמו "פוליטיקה" ו"אקטו-
אליה" ואני לא מבינה כלום.
|
חושבים שהשטן גר מתחת לאדמה. זה לא נכון. כמו כל איש עסקים
טוב, הוא מטייל ברחבי העולם (ומחוצה לו).
השטן כחכח בגרונו. הצעתי לו את מיץ התפוזים שקבלנו במסגרת
הארוחה העסקית (למרות השמיים המטעים, השעה הייתה שעת צהריים).
הוא נענה לבקשה ולגם לגימה גדולה.
"אתה
|
אושר דק חודר מבעד לתריסים הפתוחים למחצה
מאיר ארון של ספרים מעלי אבק בחדר חשוך
|
"מדוע, נערה, צעדת בלב סופה רועמת?
מדוע זה בבוץ דרכת, בגשם תתהלכי?"
"לבי כוסה באבן, כפור, וסלע-דק וקרח
הגשם יחלחל, ימיס את כל שעל לבי".
|
בחזה רסיס אחד של צדף היא נועצת
כמה דקות ורק נותר שם קצף של גלים
אפשר היה לראות כיצד לאט היא מתכווצת
היד הלכה הראשונה, אחר כך המילים
|
זה האביב, ילדה
את הכפור שעל לבך תמס השמש החמה לים מוכה גלים
זה האביב, ילדה
לבך יקפוץ כאיילים
|
זו הדממה הזו
החמימות הזו
שמרדימיך כמו תינוק בעריסה.
זו השממה הזו
|
אבחת משפט חד
חצתה לבי לשניים.
דימום של שירים.
|
מחשבות עמוקות כמו הים
מתנפצות על החוף הסלעי
|
אבל הצעירים יודעים
שהם כולם באותה סירה תל אביבית מתנועעת
שצפה על ימים וזיכרונות
|
אני אוהבת אותך בין השורות
אני אוהבת אותך על הספסל, על ידי.
אני אוהבת אותך מן השכל
ובתוך הלב.
|
היחסים שלנו עכורים כמו מי ביצה
ראשנים קטנים של שנאה מתרוצצים במים השחורים
פזיזים ונמהרים
|
ואתם ייעלמו גם כל הזיכרונות, כל
שרציתי לדעת, כל
שאמרתי לך.
רק איינשטיין יקבע. אין כימיה בינינו;
רק פיזיקה.
|
הייתי תולה אותך כמו ישו על ענפי העץ שבחצר
מסמר בכל יד
ואונסת אותך
כשעוד היית חי
|
לילה תל אביבי גשום.
עירוני.
ולי קר.
ויה אין
|
ורק תגיד, האם דעות
שווים דם של אלפי מאות
נשים סופרות את השעות
גוון אל החלון שעון.
|
...ניפול לציפורני העיר
ששמיים תפוסים בטלפיה
מרכבות שיירת הלוויה של המקברי
ימעכו אותנו לפחד של אחרים.
|
עלה נושר. האדמה החמה שרה אהבה;
בצלו שאפו את הניחוח העמוק שלה, כתבו על דפים דקים של מות
חבריו
את מה שהם חשבו שהם גילו ראשונים
|
חוטי זמן שטוו שחלי משי
לפני שהפכו לפרפרים בלבי המפרפר בעצמו
נסדקו לגרגרים (של חול ים, מאותו חוף שישבנו בו ביחד, רק הפעם
בלעדיך)
לכודים בתוך שתי פירמידות מחוברות הפוך מזכוכית משוריינת
|
הצללים כחולים כחבורות
על גב אישה מוכה
חדים כסכין
|
חום גופך
יד רכה
קיטש פועם
בלבבות
|
השקט שאחרי הסערה
עיני הים שלה שוב שלוות
ובקצותיהם קמטי חיוך. הו כן, הזמן עבר
למילים זמן משלהן
|
שיקרת לנו, אבא.
היום אנחנו כבר יודעים -
האיש על הספסל שבלילה מיילל כמו תן
לא מחכה לחברתו או לילדו הקטן
לאיש הזה אין כבר משפחה ואין לו בית
כבר הרבה ימים שלא טעם אפילו זית.
|
הרבה אנשים חושבים, משום מה
ששיר שיש בו
רק
מילה
|
הוא הביט בה במבט מאוהב
היה לו אליה יחס של חיבה
אבל אליו מבטה לא שב
כי את המצלמה שלה "אבא'לה כיבה"
|
תחת קרום סתרים השד מבעבע
ויין זב במורד הר
|
אתה פורם את הלב שלי, בסבלנות, באיטיות מכאיבה
עד שהוא נפתח לחלוטין, מדמם,
ואתה שולה מתוכו את החוטים שלך, "הם שלי",
ומשאיר אותי עם פיסות קרועות ומדממות של לב,
שאין מה שיחבר ביניהן.
|
או"ם, או"ם, למה האוזניים שלך גדולות כל כך?
אה, עולם, זה כדי שאוכל לשמוע צעקות של גבר על אשתו, רעמי
תותחים פעורי פה, זעקות ילדה נאנסת, צרחות אחרונות של חפים
מפשע.
|
המוזה שכבה פצועה בעליית גג חמה, מהסוג שהיו מתארים בספרים
ישנים שסופרים היו מייגעים שם את מוחם למצוא רעיון לסיפור.
המוזה שכבה שם, קרועה ופצועה. יוצרים תלשו ממנה חלקים
באכזריות.
|
עפרונות. צוייר במסגרת חוג ציור.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
יצחק לא איתנו
ואפי איתם
ההולנדי המעופף |
|
