|
אורית נולדה אל תוך שאון והמולה.
היא נבהלה קצת, נופפה בידיה
ופרשה לפינת החדר החמימה,
שם היא מצטנפת עד עצם היום הזה.
איזו חולדה עם אמביציה, אם לא היינו קבורים הייתי מוחא לה כף
בעמידה.
|
בייסוריי זעקתי, למה?
והנה עונה לי קול שובב:
ילדון ענוג ורך
וכי את מי אלך יאהב?
|
מראה נפלא, מראה נשגב,
נודע לי בחלום.
בחלומי זה הייתי לא אדם,
אלא, פיתום.
|
הנני מביטה. נמשכת גם נחרדת לנוכח הזוועות,
אך בלבי עוד מנצנצת תקווה.
השלהבות אשר אכלו וצחנת הגופות המתקתקה,
נפשי לבטח עוד תדע אהבה.
|
ישנה תקווה בדככם, המשיכו לדדות.
אך הצולעים והנכים, דעו, כמוהם כעטורי דרגות
|
ילדים שנים עשר,
כן הינו תריסר,
עולצים משחקים בגינה.
היה שם אחד,
ילדון מאד מיוחד,
אשר משום מה עמד בפינה.
|
את ידיו, הוא שיקע בשעוות הנר החמימה.
ללא היסוס.
וכל זאת תוך ידיעה צלולה כי גם חותם זה,
בדומה אליו, עתיד להימחות.
זה היה צעד חשוב עבורו.
כל חייו נסבו סביב הריק ממנו כה חשש.
|
מהר, יותר מהר! תראה לי את האור!
|
פניה היו מכוסות על פי רוב בכתמי פריחה אדמדמים. עורה לא יכול
היה לשאת, גם מסיבות נפשיות, את אוויר העיר.
מדי בוקר, בשעה שציפתה ערה לצלצול השעון המקיץ, הייתה שקועה
ברחמים עצמיים ומגע השמיכה על עורה החשוף היה מטריד אותה.
|
משהתעוררה כבר, גמלה בלבה לעשות את המיטב.
במהרה, כל אשר רצתה היה לשוב ולישון.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אכלתי אותך
בפיתה בלי חומוס
כי אני שונא
חומוס ואת יותר
טעימה מכל פלפל
כי זונות תמיד
טעימות.
למה את זונה?!
למה את זונה?!
-ג'וני |
|
