|
עוד מעט היום הולדת שלי,הם מקווים שעד אז אני אמות,
עוד מעט היום הולדת שלי,פאק אני מקווה שעד אז אני
אמות
אפשר לחשוב אני אהיה בת 20,במילא מר הטעם של החיים,
אין לי כבר חלומות,אין מה לדבר על שאיפות,
בעיניי העתיד שחור,אין ניצוץ של ורוד,
מעניין איך אני אמות עד גיל 20,
כי בעצמי לסיים את חיי אין לי ביצים,אני רוצה מוות
טרגדי,
אך בכל זאת להשאיר זיכרון,בצוואה שלי אכתוב,
כל מה שיש לי,אני מורישה לשיממון...
אהבתך אלי הייתה שקר גדול,
אהבתך אלי התאכזרה,
כאבה לי יותר מהכול...
|
דמעה אחר דמעה, זו לצד זו, מתחרות אחת בשניה...
|
הכאב שגרמת לי,
לא משתווה לחלל שהותרת בי,
|
למה הכל בחיים חייב להיות קשה?
במיוחד אהבה... שהיא הדבר הכי נפלא... אך קשה הדרך לרוב כדי
לחוות אותה
|
אממממ... חוץ מחפצים מה עוד ניתן להשאיר מאחור כשהרגע מגיע?
|
סוף סוף גם אני יודעת את משמעות החברות האמיתית... וזה תענוג
ואותי זה מרפה לאט לאט
|
הזמן רץ ועוד לא השגתי אותה,
לחוות, להרגיש בה זמן-מה ואף אם צריך להיפגע,
פוחדת לנסות, לצעוד את הצעד הראשון,
למרות שמאמינה שלומר את אשר בלבך אמור להיות עיקרון,
|
היום תראו כמה שיותר ממני,
תנצלו את הרגעים שנשארו ואת הזיכרונות שיחרטו,
יום מותי קרב ובא, אני חשה בזה, אני בטוחה
|
מגוחך לגדול בעולם שהכל ורוד בו, כביכול.
אני הולכת ברחוב ומביטה בילדים תמימים ומתוקים, הם גדלים כה
מהר,
ואינם יודעים מה מביאים החיים.
|
מעניין מה יאמרו עליי במותי?
אני בעצמי לא יודעת איזה בן-אדם הייתי,
אומנם למראית העין חושבים שאני מאושרת ומרוצה
|
כל-כך רע לי עכשיו, הם לא יודעים עד כמה.
כל-כך חרא לי עכשיו, הם גם לעולם לא יבינו למה.
לפעמים נדמה לי שבכלל לא רוצים הם להבין או לדעת,
כאילו שאצלי הכל מושלם, ככה הם חושבים, כדי לא לדעת.
|
זהו עזבתי, נטשתי, ברחתי, מה זה משנה?
מבחינתי שום דבר מזה לא יצא,
כי בסופו של יום, פסוק ודבר,
אין לי לאן ללכת וכלום ממני לא נשאר
|
|
|
"אמא, הבמה
הישנה כבר לא
עובדת..."
"אז לך למכולת
תקנה אחת חדשה!" |
|
