|
 
ילידת 87'. אוהבת אבוקדו, אבל לא ירוק. כבר שבע-עשרה
וחצי שנים נאחזת בקרקעית הדברים, פוסעת לצידו של זמן
אבוד, אוספת רסיסי אבק וזכוכית אל תוך שקערוריות
ידיים לבנות, מתכסה בדומיה רצופה, ומלטשת יהלומים
שחורים. אוספת פיסות של שקט ורגלי מלאכים יחפות.
מייחלת למוות מדויק.
מי אני
זו לא שאלה,
זו התשובה לכל השאלות.
It's me again
Stepping out of the blue
|
לעולם לא אפריד עוד בין נפש וגוף,
כאשר עשיתי בזמנו.
כעת היקום כולו פרוש לפניי.
|
אתה טומן בחובך
קליפות שום ריקות
ותפוזים סיניים;
עולמו של מרקס.
|
עתה אינני לבדי -
אני עומדת, מושפעת
מן הגרביטציה ומן המלאכים,
נאנקת מאושרו של רגע.
|
הייתי מציירת שקיעות בפסיעותיי,
וזריחות - אופק דק וזרחני;
חזק וממשי מכל דבר אחר
אותו ניסיתי --
|
אגם צלול המרווה את צמאוני
ומצמיא אותו בו בעת.
|
נותרתי תלויה על ברוש החצר
|
בני-אדם אינם זקוקים לי,
כי אם גמלים.
הגמל אתה, איש?
|
אורך קורן מבעד
לתריסיו הדקים של המוסר
|
כל עולמי
חבוי בשפה אותה אני מדברת
(ובעיקר)
בשפה אותה איני מדברת.
|
לקחת מעדר
ולחפור קבר בשביל
הרגשות שלי.
|
היום מקדים אותי, ונמצא מהלך בין קברי המתים.
אני מנסה לחיות חיים אחרים, זמן אחר, נשיות.
|
קורעת את ים-סוף
לפעמים
עם מקל של גשם,
רק כדי לעמוד על
יבשה.
|
האור מרצד על פני הגלים כטביעות אצבעו של האל.
|
נגה ברקייך
מוטל בינות דקלים עמוסי פרי,
בינות שירים רוויי שמים.
|
היא יושבת
שמוטת איברים ופסוקת רגליים
|
מהו מחירו של משורר?
לשאוף אוויר של שקיות נייר מפוחמות, לנדוד
|
אילו יכולתי לכוון את מחשבותיי
אל הפינה המרוחקת של מיטתי הלבנה
|
וכשאמות
יהיו מכתביי אוטוביוגרפיה חלקית
|
אני דוברת
בשפתן של הרוחות הגדולות והדומיה המכסה
|
אנו בני-חלוף כמו
הרגע הזה.
|
זו השעה בה מתכנסים השמים,
וצמרות העצים רטובים מן הטל.
|
רגלייך חצובות בסלע לבי, ילדה
ואינן מוכנות לעזוב את מקומן.
|
הביטי וראי, ילדה את שמי הערב המכוסים באודם,
את השקיעה הכה פוליטית של ישראל.
|
נפשי שקטה עכשיו, נחה בין שני העולמות,
חדלתי מן ההרגלים המגונים של תלייה עצמית.
|
גבי קימורים-קימורים
אוסף את טיפות הגשם האחרונות;
ואני נושמת אותך -
|
נותרתי יחפה, עירומה אל מול מדבר הכאב המתגבר, ואין דבר שיוכל
לעזור לי כעת, גם אם תבוא ותנסה להצילני.
|
|
|
סליחה... מוות
לערבים זה
במילעל או
במילרע?
שמאלני שעבר
לימין |
|
