|
אני כאן כבר הרבה הרבה זמן. לא הזזתי אפילו אצבע כבר כל כך
הרבה זמן, והרפיון הזה של הגוף הופך את העולם לרופס יותר,
צמיגי יותר. תמונות מגיעות כמו בועות של סבון. הכל זז לאט
יותר, ומגיע כמו מתוך ערפל. שום דבר כבר לא אמיתי בשבילי, וגם
אני לאט לאט מאבדת את הממשי
|
4 שעות זה הרבה זמן להירהורים. 20 שנה זה הרבה זמן להירהורים.
יותר מדיי, הייתי אומרת. זה לא מצחיק איך כל ההירהורים מתרכזים
תמיד באותם דברים, בסופו של דבר?
|
אני מרגישה אותה. היא עדיין כאן. בלילות שיריה זורמים אל
חלוני, והים בגליו מנגן את המנגינה של חייה.
|
בעולם שלנו כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו להשיג קצת
שלווה. ואתה יודע מה? אם רק היו נותנים לך קצת יותר
חופש, אם רק היו נותנים לך את הכבוד שמגיע לך, או יחס חם
מינימלי, לא היית מגיע למצב כזה בו אתה נשרף מבפנים,
וחייב לפגוע בסביבה. אל תשמור את זה בפנים, בב
|
לפתע התנער. למה הוא מחכה? אה, כן. שב ונזכר. היא באה עכשיו.
זה מוזר איך אתה מחכה זמן כה רב למשהו, ופתאום, לשבריר שנייה,
אתה שוכח מהכל.
|
על הקירות השרוטים סימני הציפורניים של האנשים שהיו כאן לפניי.
על הרצפה שלוליות קטנות. לטאות קטנות מרקדות סביבי. לטאה אחת
גדולה מתקרבת אלי, ובעיניה רוע. שאר הלטאות מקיפות אותי מכל
כיוון, מתפתלות, מלחששות, צווחות
|
זאת את שלימדת אותי ששנאה היא הרגש הכי קרוב לאהבה, זוכרת? אז
הנה לך. אני שונא אותך.
|
כולם פה סופרים, בעצם, לפחות 90%. מעניין אותי לדעת למה כל כך
הרבה אנשים חושבים שהם יוכלו לתפוס את המהות של החיים האלה
בכמה שורות מסריחות באיזה סיפור שממילא רוב הסיכויים שרק שניים
וחצי איש ייקראו אותו, ואחד מהם הוא בטוח מהמשפחה שלכם.
|
|
|
במה חדשה - האתר
שמביא אותה!
צרצר. |
|
