|
וכשהשמים יתקדרו, והחושך ימלא כל חלל ופינה,
וגוונים של צהוב ולבן יבלטו בעלטה הסוגרת,
תשכב על גבה, על מיטה עמוסה
תבקש להתייחד איתי,
עם גופי, ונשמה טועה (תוהה).
|
ואני מוצגת על מיטה לבנה
והוא כותב אותי לדעת(ו)
|
לא נסעת לשכוח
את קמטי החיוך במורד השפתיים
כתף בשרנית מציצה
|
וממרחק נשימותיו בועטות ברוך בתוכך
|
ואני פוסעת אחריך
אוספת השברים
מחברת פיסה אל פיסה
מנסה להציל הרסיסים
|
ובדמי ימיה מתה אימך
תכריכים לבנים על מיטה בודדה
את שמונה עשר שנותייך היא לקחה עימה במותה
ואת נשארת חלולה
|
אני נקודה שמכורה להמשכיות ולתנועה
אני נקודה משוגעת שנעה
למטה למעלה בסקלת החיים
רואה עולם מבעד לענן
רואה חיים כשמעליי אדמה
|
איך כולנו כאן נעלמים
ללא קול ללא צבע
איך כולנו הופכים לחלק מהריהוט הזה בפסיעתנו הראשונה בכל בוקר
איך מתבטלים להם רגשות אדם
איך הייחוד מתמוסס לו
איך הזיכרון של כל אדם, הכאב, החוויה מליל אמש
הכעס או השמחה, המכאובים, הצלקות...
הבדידות, אוי הבדידות
|
|
|
תאכל אותי
תאכל!
תהנה , תן
חיוך!
אבל לפחות תגיד
תודה,
בהמה.
ונגב את הטחינה
מהשפתיים.
הפרה בשווארמה. |
|
