|
oria
לספר על עצמי בגוף שלישי לא ידעתי, שכן טרם הגעתי
למעמד שלהביט בעצמי מהצד ולראות יצירה גמורה שכן אני
עדין שיר ללא פזמון, עדין תסריט לא גמור, עדין ספר
שטרם הודפס ולכן ממבט ישר בעיניים אומר שאומנות
הכתיבה היא חלק גדול מנשמתי הצעירה. למדתי המון במשך
השנים ובין השאר נגעתי בתחומים מענינים כגון: מנהל
עסקים,הנה"ח,תסריטאות,משחק,כתיבה יוצרת ועוד. כיום
שירתי היא חלק מעולם הנסתר,עולם הקבלה, השירה של
הבריאה. ואם בכול זאת אכתוב בגוף שלישי,נסיון לגדול
ולצמוח עוד טיפה, אומר שאור היא אישה וגם ילדה,
יוצרת עם דיו שלעיתים נמרח, עם מילים שלא כולם
מבינים, עם לב שאוהב לגעת באחרים ועם רצון עצום
לגלות עולם שבו הכול אפשרי וקיים.
אז נכון, אולי זו פנטזיה שיום אחד נהיה זוג. אולי היא תתגשם,
אולי לא. מה שבטוח זה שהחלטתי להודות על הרגשות שלי ולא לעשות
לעצמי דין ודיין בכל פעם שחסרה לי אהבה. החלטתי שלאהוב אותך זו
פשוט עובדה.
|
בת 30 הייתי אתמול
וזכיתי לראות את המחר
וזכיתי לזכור את האתמול
וניתנה לי הזכות
להכיר אנשים
שרק בגללם, הפכו חיי
למסע שכולו אהבה,
לדרך ששווה להלחם עבורה
|
אני לא רוצה שתהיה האחד שיביט בי ברחמים.
לא רוצה לשמוע ממך עצות על החיים.
לא רוצה שתספר לי שאפשר גם אחרת
ולא רוצה להביט בעיניך ולראות את עצמי,
כמי שלעולם לא תאהב כאישה
|
אני לא שולטת בה,
היא לא מקשיבה לי.
אני נלחמת בה בכל הכוח
אבל היא בשלה עומדת נחושה
ואני רואה איך היא בונה לי מצבה.
|
אני יושבת וכותבת מילים,
מנסה לכתוב את הכאבים.
אני יושבת ומבקשת לחזור בזמן
אל היום בו הפכת לזכרון,
לאותה תחושה נוראה
שאין לי כבר אותך.
|
אז הפסקתי לשאול אולי
ועם הזמן גם המותר והאסור
נתנו לי תשובה וכך גם נגלו לעיני
כול אותן הזדמנויות שלא ראיתי
|
ובתוך הזכוכית ישנם חיים,
ישנם רגעים של אושר,
ישנם רגעים של שקט
ורגעים של דם,
בהם הזכוכית חותכת את האדם
|
רחש של אגואיזם,
נשמע באפלת היום.
בין העליון למשרתים תחתיו,
ניגנה לה התפילה,
אך הרחש של אגואיזם, נשמע.
|
כי אני זאת שאהבתי אותך,
שחיפשתי במקום דומם,
מילים שלא מצאו שורה,
בין השורות שלך בחיים.
|
לחיי נכנסו הרבה אנשים במשך השנים.
יש את אלו שנכנסו לרגע
ויש את אלו שנכנסו לשנייה
ואמרו בדיוק את המילה הנכונה.
|
אהבה שאין לה גבולות ואין לה גשרים
ככה אהבנו כמו באגדות, כמו בגן עדן,
שעכשיו עולה בלהבות
|
חיכיתי לשעה שתגיע,
אך זו עדיין מהססת.
היא מביטה בי בין רצון לעשייה,
לוחשת לי שאולי זו לא השעה.
|
זאת אני שלוחשת לך דופק רועד,
כי אתה זה שנגע בליבי, נגע בגופי
והותיר אחריו, אהבה עיוורת,
הותרת אחריך... אהבה
|
הזמן נעצר, מחפשת מילים
נותרתי כואבת עם געגועים.
הזמן נעצר ואתה הלכת
והותרת אחרייך זכרונות
|
בעולם שבו החיוך שלך היה לי
לגלגל הצלה, החיבוק שלך היה לי לחום והגנה.
אהבתי אותך כמו שלא אהבתי אחר.
היית לי כידיד וחבר.
והרגעים בהם ידענו אחד את השנייה,
הפכו לאבן, הפכו למצבה.
|
עוצמת עיני, מבקשת שלווה.
מבקשת לעבור לעולם הבא.
פוקחת עיני ורואה עולם,
שבו אני לא חופשייה כאישה וכאדם
|
כי הוא רואה אותי שם בלילות,
כששנינו צועדים על מים זכים.
הוא רואה אותי כמו שלא רואים אחרים.
וזה מפחיד אותי, מלהיט אותי
|
הסערה הפכה לזרימה רכה,
הרוחות פסקו והשקט שבי,
עלה מהמעמקים,
כי מצאתי את הדרך, מצאתי אמונה,
בחרתי ללכת בדרך הנכונה.
|
נתת לי תמונה, נתתי לך מילים
אך לא תמיד הצלחתי לגעת
ולגרום לך להבין.
|
אם ביחד או לחוד, אם לנצח או ברגעים,
אם באהבה או דמעה,
תמיד ולנצח אוהב אותך.
|
לזכור שלא תמיד יש את המחר
כדי לומר את מה שלא אמרנו היום
|
מלאך לחש לי שכדאי לאהוב,
לחשתי חזרה שאהבה מלאך היא.
|
הזמן,
עמד שם מנגד
ולא אמר מילה.
|
ממעמקים קראתי לך, צעקתי שימך לשמיים,
צעקתי בשקט בחדרי חדרים,
כי קולי אבד, איבד את כוחו,
|
לעתים אני מתחננת למחר,
המילים נזהרות,לובשות שתיקה,
בימים קשים הם צורחות לעזרה.
שם בין הטפל לעיקר,
אני יושבת ומחכה,
|
רציתי שתחוש את מילותיי,
רציתי שתבכה את שירי.
ידעתי אותך, ידעתי נשמתך,
כי התחברנו בלב ובנשמה.
|
אם אין לך סבלנות והעצבים רופפים
הדביקי על ידך פרצופים מחייכים
|
בלילות חיפשתי אחר העור שאיבד מילותיו,
דרכי עפר הותיר אחריו, בדרכים לא סלולות.
חיפשתי אותו בחלומות של עבר,
שהרגו חלומות של הווה,
שם מצאתי עור בתחפושת של אישה.
|
ערן אהוב שלי ז"ל
לא חשבתי שלך אקדיש שירים.
לא חשבתי שלא אזכה לעוד חיבוק
לא חשבתי שלא אשמע עוד צחוק של שטות.
|
אני רוצה להבין מאיפה זה בא,
רוצה להבין אבל לא מצליחה.
כי אני יודעת שאתה אדם נפלא,
שלא יתכן שאלימות היא חלק ממך.
|
שינויים קורים, הכל משתנה לי בעיניים.
אנשים נראים לי שונים,
המילים כבר לא אותן מילים.
אלו כבר לא אותן רגשות,
כבר לא אותם חיבוקים ונשיקות.
|
אני נושאת תפילה לשמיים,
מביעה משאלה,
שאמצא את הדרך, שאמצא תשובה,
לכל אותן השאלות, לכל אותם הרגעים,
בהם החיים נראים כמטלה, כדרך ללא מוצא
|
החיים בעיניי הם לא עבודה של היום יום, הם לא המשכורת שאני
מרוויחה, הם לא השעות שאני מבלה עם המשפחה ועם החברים, הם לא
השנים שלמדתי והשגתי תארים. הם הרגעים שבהם בכיתי מיופים.
הרגעים שבהם נותרתי פעורת פה כי לא האמנתי למראה עייני, למה
שהלב שלי מסוגל להרגיש, למ
|
|
|
אוו, מתי ארד
למטה לך?
שורה משיר |
|
