|
 הכובען המטורף (ציור מקורי של סר ג'ון טניאל מ"אליסה בארץ
הפלאות"). |
"למה את לא יכולה לעוף עכשיו, אמא?"
"מפני שאני גדולה, חמודה. כשאנשים גדלים, הם שוכחים
איך עושים את זה."
"למה הם שוכחים איך עושים את זה?"
"מפני שהם כבר לא עליזים ותמימים וחסרי-לב. רק
העליזים התמימים חסרי-הלב יכולים לעוף."
דו-שיח בין ונדי לבתה, פיטר פאן, ג'יימס מתיו
ברי
הלב פועם בקצב קבוע וצייתני. אני מרגיש אותו בחובי, מידפק
מבפנים. המצע כעין גומי נוקשה עשוי גבשושיות קטנטנות ולכן דוקר
מעט במרפקיי. כנגד קרירותו המדודה הם מושענים ועליו אני שוכב.
אני נתמך רק בנקודות מגע ספורות.
|
"מה שווים זיכרונות כשהם כלואים בבקבוק? אי אפשר ליהנות מהם
בכלל." אומרת לעצמה ובעדינות מפילה עוד צנצנת (מברלין)
המתנדנדת לאיטה ולבסוף מתהפכת, נופלת לארץ ומתנפצת. החדר מתמלא
בניחוחות עזים שרק היא יכולה להריח - חופן אורז משדה של איכר
בסין, גרפיטי טרי על חומת
|
ידו נוגעת בחלון המונית. כריות אצבעותיו מפלסות שבילים ריקים
על הזגוגית, זוחלות במערת נטיפים חשוכה. טיפות רודפות את
האצבעות בערוצים הקרירים-רטובים, מחליקות סביב וממשיכות לאורך
האצבע.
|
מת חלק ממנו, חלק של אישיותו. החלק שבו הוא אומר לעצמו "אני
אהיה מאושר. אני אחיה את חלומי ואזכה בכל מה שניתן מהחיים."
אפשרות עתידית נגדעה, והאמונה, שיהיה מאושר כמו שאחרים לא
יכולים לדמיין, גוועה באחת.
|
זה לא מקובל לשתף מישהו אחר שאתה לא מכיר היטב בעובר בראשך -
ואין סיבה! רק מחשבות פריפריאליות חסרות השלכות מהותיות, או
אמיתות שחוקות ומוסכמות על הכל - אלה הכללים. רק דברים שקרו לך
כשרים לשיתוף, ולא תהיות או מחשבות. הכל ובלבד שלא לחשוף שום
מידע אישי עליך.
|
והיא, במקום להפטיר "ביי..." חצי בערנות, התרוממה והסתובבה
מהגב אל הבטן. הראש שלה התהפך כך שפניה פנו ישר אל פניי, היא
חייכה את אחד החיוכים המשגעים האלה שלה, אמרה "שלום," והסתכלה
עלי, וחיכתה, לא ממהרת לחזור לישון.
|
תווית כחולה מתנוססת על כל בניין, כל אבן, כל שביל: כאן שיחקתי
בגיבור והכיתי עד חורמה בחרב הגומי את הסרפדים הצורבים, כאן
נפלתי, על האבן הזו נחבלתי באחת הריצות, שרצים רק כי ילדים, לא
כי ממהרים לשום מקום, רק כי כיף יותר לרוץ מללכת. כי אפשר. כי
צריך.
|
את שוכבת לצדי, לא מסירה מבטך מעיניי.
אעביר ידי בשערך, אסרק-אלטף מחלפתך הזהובה.
ידי עריסה לראשך הענוג, פורם ופוזר מחלפתך השפוכה.
|
שאון יופייך, מחריש עיניי.
רעד חיוכך, ממוטט חומות לבי.
סערת הווייתך, משלחת ברקיה החודרים אל נשמתי.
רעידת הכיסוף אלייך, מפוררת לשד עצמותיי.
ערפל ניחוחך, עוטף וחונק את אפי.
צל עוברך, מחשיך את עולמי.
חיבוק אהבתי, מוחץ את חזי.
|
|
|
השיער הבלונדיני
המהמם, העיניים
המבוהלות,
המדהימות
בלחותן,
המסתכלות עליי
ביראה והריסים
שהצלו עליהן;
השמלה הלבנבנה
שלך שתאמה באופן
מושלם את
הנעליים,
השפתיים
החושניות, העור
התכול... זה מה
שעשה אותך כל כך
בלתי נשכחת
כשהכנסתי אותך
לסיר.
גרגמל נזכר
בדרדסית. |
|
