|
 15168788
אופק.
כותב משהו כמו שנתיים ומצייר הרבה יותר זמן.
מאוד אוהב בני אדם, ושואב הנאה גדולה מלהכיר אותם.
נ.ב. כבר אין לו שיער ארוך.
אבל הפחד הכי גדול שלי, הוא להסתכל מעלה.
ולראות, את מה שקיים שם -
חוטים שקופים ושני מוטות עץ מוצלבים,
מכתיבים את חיי.
|
הסכיתי לנחשים ילדה פעוטה, הם יודעים את שנסתר מהעין.
בעבי אפלולית מלחשים הנחשים על סודות הארץ האדומה, אשר שוכנת
מעבר לשמיים.
|
המשיח, שנפל לרצפה כשברחו הגברברים אבל לא נפגע כלל, הביט
סביבו, וראה חורבן אחד גדול. אף אחד לא נותר לראות את יום
הולדתו. רק ואדליק והדיילת המזדקנת התגפפו בלהט בפינת אחד
הבתים, אדישים למתרחש.
|
עשן סגלגל, חיוור כמו הרוח, החל להתנדף מהחור וביחד אתו החום
הפוקע מהבובה כבה. עכשיו עיניה זוהרות באור ירקרק, ויכולתי
להבין שהן בוהות במשהו אחד - בעלה ירוק קטן, של עץ צפצפה.
|
ליד תחנת הרכבת, שם היא גרה, גדלו להם שני עצים.
בסוף האביב, אז היא חייה, הם פרחו. האחד בצבעי סגול והשני
בצהוב בוער.
בכל פעם שעברה תחתם, בדרך לרכבת, הרגישה כמו שני הצבעים
המשלימים הללו משתלבים אחד בשני ויוצרים קשת אור מעליה.
|
החלל היה מלא בגופות מתזזות, מחליפות צבעים באור צרחני מהנורות
שבתקרה. הבל לח ויזוע שטף את פני, ויחד עם חברי פניתי לעבר
פינת הישיבה, שם השתרעתי כהמום.
לקח לי זמן לחזור למציאות. לא ששתיתי או משהו, פשוט הייתי קצת
חולה, והראש התרומם כבלון הליום להזיות חלומיות
|
עלי כותרת ארגמן,
חלקות מגעם וטיב תחושתם - אושר.
|
אני מתוך עייפות של מרור
זוהר מבפנים,
לשמע ילד אחד מלאכי
מודה לי בשמי
ואוחז בכל נשמה
ילדותית וקטנה
|
מילים מחוקות, מחוברות
קרונות שחולפים ולא נראים עוד.
ואין שלווה בהם
רק עננים כהים של חוסר ודאות
סמיכה ודביקה, קשה לנשימה,
אחרונה?
|
אל מישור רחב, כבוי מדם
פסיעת רגל שוטטה
חלל קרוב שאוב מתוך קרקע
קולות אובדן רכים,
הילדים חולמים
|
אינו מאיר את הנצח - אפל כוכבו
לא שר גורלות - דומם סיבובו
ואהבה יחידה הוא בורא
אהבת היחיד
מתנת יקרות בין צלילי הצללים.
|
שמעתי על אנשים שצועדים כל היום בריבועים נאים, באותו נתיב
אדמה מהודקת, שדשא כבר נעלם ממנה, מפחד כפות רגליהם החוזרות
ונשנות, פוסחות ונוחתות, כמהלומות טילים יבשות.
|
זו היתה הפעם הראשונה, שאני זוכר, שחיכיתי במיוחד לראות את
הזריחה בקיבוצי שלי וברגע המשתהה הזה, בין-ערביים של בוקר, יש
כל כך הרבה מקום להרגיש ולחשוב... זהו אחד הרגעים שיישארו
חקוקים אצלי לעד, עד כמה שאני יכול לשלוט בכך. כל כך הרבה
גוונים - של כחול ושל כתום
|
עורות זהובים, ידיים מתנופפות, גופות זזות. בגדי גוף זוהרים
נדבקים לשרירים והכל בפורקן כוללני של שפיות. חולפים על פני
אלפי אנשים, אותם לא ראיתי לפני וייתכן שלא אראה עוד בעתיד.
אבל הם השפיעו עליי, רק משום שראיתי אותם. הם שינו את חיי,
ואני את שלהם.
|
והמוזיקה - איזו מוזיקה! תאווה לכל עצב בגופי מתעוררת. משגל
מתמשך ונצחי של רגש עם מגע. גל הדף ניפץ, פעם אחר פעם אל עור
תופי, קורא להשתתף בהתנסות שלא הכרתי.
|
משמעות החיים שלי היא שינוי החל בי, שמגביר בתוכי את אנרגיה
החיים - את הרצון לחיות. שינוי זה יכול להתרחש רק בזכות מערכת
יחסים הדדית בין עולמי הפנימי לעולמי החיצוני ומה שמקשר בין
שני העולמות הללו הוא האהבה. אהבה לבני אדם כאהבה לטבע, היא זו
שמקשרת בין שני חלק
|
לפעמים פשוט צריך לחזור למקורות...
|
נרות שעווה ואקריליק מדולל על גיליון.
|
עיפרון ואקריליק על חצי גיליון.
עיבוד של רישום מודלית
|
טבע דומם עם פחם ועפרון. חצי גיליון.
|
עיפרון ודף שנושל מהקלסר להיסטוריה
|
אקריליק על גיליון.
תרגול עבודה עם שפכטל ציירים
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
מעניין אם רונה
קינן תראה את
הסלוגן הזה. |
|
