|
בחירת העורך בסיפורת: אריאל הוא אחד כזה שמחייך, מה
שבזוקה עושה לאנשים, אתגר היקר, הילדה מהחשמונאים
ומסיבה לא ברורה גם ארון 'ע-ר' (אני חושב שהם אהבו
את המסר)
קיבלו את המלצת המערכת: מה שבזוקה עושה לאנשים, אתגר
היקר, הילדה מהחשמונאים, המקום בו החיים מתחילים,
כשאיילה חזרה מאמריקה, מכתב ליונתן, נגיעה ראשונה,
ושוב- ארון 'ע-ר'
יש לי פייסבוק וגם מייספייס אבל הם לא ממש מטופחים
ובכלל, בלייב אני הרבה יותר אטרקטיבי
הלכתי לבית-ספר וראיתי ברחבה מול הספרייה ים של כתמים לבנים.
היו עוד כמה אנשים שעצרו להסתכל על המחזה המוזר הזה. אלו היו
מאות ספרים שהשתזפו להם בשמש הקיץ החמימה.
|
"בן אדם מיוחד, האריאל הזה. הוא כל הזמן מחייך" התחלתי. "פעם
שאלתי אותו מה הקטע של החיוך, אז הוא הסביר שזו מין פילוסופית
חיים שלו, את שומעת?" אבל היא לא הייתה מרוכזת בי. היא רכנה
לכפות הרגליים שלה במאמצים וכאבי איוב, הריחה, והרימה את הראש
בחיוך של ניצחון.
|
מעל המיטה שלי יש מדף. אחותי הקטנה קוראת למדף הזה, "המדף של
אתגר". בגלל שיש בו את כל הספרים שאתגר כתב. אני לא מרשה
לאחותי לגעת בספרים, כדי שלא תלכלך אותם.
|
"את יודעת לא תאמיני את פגשתי" דיברתי לחתולה, מגרד מאחורי
האוזניים שלה. ככה זה כשגרים לבד. פתאום ד"ר דוליטל אפס לידך.
בחודש הראשון הייתי מדבר לעצמי, אבל אז פעם תפסתי שאני מדבר
לעצמי גם ברחוב, אז קניתי קקטוס. כי פחדתי מהתחייבות.
|
בשירותים קטנים עם אור צהוב וריח קל של משתנה ציבורית אני יושב
על דופן האמבטיה ולקול המים הזורמים אני חושב שהייתי צריך לסרב
לה מלכתחילה.
|
'אף חייל' זה אומר, בלי כמובן לספור את מלך הלוזרים, בכבודו
ובעצמו שהחליט, והשד יודע למה, להיות הצדיק היחידי בסדום
ולשמור כמו שצריך. מה שמצחיק, זה שלא משנה כמה אתה לא שובר
שמירה וגם אתה מתאמץ להיות ערני שלא יקפוץ עליך איזה פדאיון
מאחור
|
רצתי מהר הביתה. חשבתי שתעצור אותי משטרה, או אולי האבא של
הילדה ההיא. לא יודע. עליתי מהר לחדר שלי וטרקתי את הדלת. לקח
לי כמעט רבע שעה להסדיר את הנשימה. בגלל הקצרת.
|
בחור כחוש, חיוור, עם עיניים גדולות. המבט חולמני משתנה לביעות
ושוב, כמי ששוקע לחלום, הפחדים נעלמים והוא מהלך כסהרורי ברחוב
הסואן. עוברים ושבים נתקלים בתמהוני הזה אך הוא לא מסתכל
עליהם, אלא מבעד, למשהו שהם לא רואים.
|
שמש כתומה מחליקה במורד השמיים, ההרים השחורים שבאופק נוגסים
בה אט-אט, מותירה אחרי שמיים אדומים ועבים שחורים המסתירים
אותם, כמו מראה לשדה שמתחת.
|
מבעד לחלונות נראתה השקיעה. היא נראתה קטנה ולא משמעותית.
תהיתי אם זו אותה השמש אותה ראיתי כל ימי חיי או שזה איזה
תחליף עלוב ומסכן שמישהו שם כדי שיראה פה נחמד.
|
ניצבתי מבעד לדלת ביתה, אחרי ארבע שנים. ארבע שנים שלא ראיתי
את מי שהייתה מושא אהבתי במשך שנה. מישהי שתקופה כל כך ארוכה
לא ידעתי איך אפשר בלי שהיא תתקיים בחיים שלי. אני עדיין לא
יודע. רועד מלחץ, הרמתי אצבע לעבר הפעמון.
|
ההבעה שלה נהפכה לייאוש מהול בזעם כבוש עם טיפה של רחמים מעל
הכל. אני לא חושב על רחמים, אני חושב על פתטיות.
"אני אתקשר אליך", היא אומרת. אני נשאר עומד באמצע רחוב מתחת
למנורה מהבהבת. לא התנשקנו לפרידה. היא אפילו לא מסתכלת
אחורנית.
|
אבא כיסה אותי טוב- טוב ונישק אותי לילה-טוב, "אבא?". הוא נעצר
והסתכל עלי. "אני אתגלש מחר במגלשה האדומה". הוא חייך אלי חיוך
קטן כזה, של אחד שמבין ואמר "רק אם תרצה, עכשיו לך לישון, כי
אתה רוצה להיות עירני מחר". הייתי אז בן שבע.
|
אני רוצה לספר לך סיפור ואני מקווה שתצליח 'להתחבר' אליו.
זה סיפור שלא קרה לפני שנים רבות וגם לא במקום רחוק. זה סיפור
על ה'משפחות הכי טובות'.
|
הנחתי את הקיטבג על הרצפה ופתחתי את תיבת הדואר. היו שלושה
מכתבים; חשבון מים, טלפון ומכתב לאחותי הקטנה. החזרתי את
הקיטבג לכתף והתחלתי לטפס במדרגות לקומה השלישית.
|
"רגע" הוא אמר, בכלל לא מסתכל עלי. בטלויזיה היה על ההלוויה
שהייתה היום. רק כשהשדרן התחיל להתלוצץ אם החזאית, אבא מלמל
משהו כמו "תראה את זה. הוא צוחק. לפני רגע דיברו על הלוויה.
קצת כבוד..." ואז הוא הסתכל עלי. היה לו מבט רך, מין חיוך
עדין, מעודד.
|
היא מעירה אותי באמצע הלילה, מנערת אותי ואומרת לי שאני לעולם
לא אבין את גודל הטעות שעשיתי ושלעולם לא אוכל לסלוח לעצמי.
אני לא יודע כמה זמן לא ראיתי אותה. אני רואה אותה כל יום,
כשאני עוצם את עיני. מחייכת לי חיוך קטן, מושכת את כתפיה
בתנועה של 'לא יודעת'
|
"בבקשה, אבא, תבדוק, רק תציץ" היא התחננה. "אין שום דבר בארון.
אני אומר לך. כלום". הוא קם, תשוש לגמרי וניגש לפתוח את הארון.
לפעמים אני תוהה איך הוא מסוגל לסבול אותנו כל הזמן. בעיקר את
הדסי. "הנה תראי.." והוא פתח את הארון.
|
"ולמה דווקא השנה אתה צם?", היא הקשתה. "בשביל הספורט- החלטתי
שפעם אחת צריך לנסות לצום", עניתי ומיד ראיתי שהתשובה הזאת די
אכזבה אותה. רציתי לעזוב את הנושא כמו שהוא, אבל אז- ואני לא
יודע למה- הוספתי "כי השנה אני מרגיש שיש לי על מה לכפר".
|
"קיבלתי את זה מאלוהים" הסברתי בתגובה לשאלתו של יואל על
הצלקת. הוא נראה מבודח; "איך למען השם אלוהים עשה לך נקבים
ברגל?". נאנחתי, "עם קלשון". הוא הסתכל עלי כמה רגעים ואז
התפקע מצחוק
|
יצא לי פעם לעיין בספר על טאואיזם. זה ממש מצא חן בעיני
והחלטתי שככה אני אחיה את חיי. בסוף הצלחתי, למרות שלקח לי
הרבה זמן לבנות את השלווה הנפשית והביטחון העצמי שיתמוך בי.
|
אני פחדן. ובגלל זה אני בחיים, כי חיי אינם חיים בלעדייך אבל
אני פשוט מפחד להתאבד. אני חי מיום ליום, שומע בתוך הראש משהו
שאומר לי שלא צריך לחכות עוד הרבה ונהיה ביחד, להשאיר את
הדאגות למישהו אחר. אבל גם כשאין דאגות, יש געגועים.
|
זאת תחושה מוזרה, הכאב הזה. החוסר. עד עכשיו חשבתי שכאב פאנטום
פירושו כאב באצבעות הזרוע שנגדמה. אך אין זה כך. כאב פאנטום
הוא כאשר אתה רוצה להניע אצבעותיך ונזכר שהיד כבר לא שם. זה לא
כאב פיזי. זה פשוט האכזבה, "אה, כן. אתה לא כאן יותר."
|
בהתחלה חשבתי שאולי זה השעון המעורר אבל מהר הבנתי שזה הרעש
שעושה אמבולנס. פתחתי את העיניים וראיתי כוכבים. כאב לי הראש
וכאב לי בחזה. את הידיים והרגליים לא הרגשתי בכלל. ניסיתי
להיזכר איפה אני. זכרתי שנסענו הביתה מהדודה יהודית ושרציתי
לישון כי כבר היה מאוחר א
|
אדון יהושע שונא לקום בבוקר; לקום מחלום לתוך מציאות נוראית של
מוות ותאונות, התנהגות מחורבנת של אנשים מחורבנים. הוא שונא את
השמיכה המגרדת, שונא לצאת מהשמיכה החמה לתוך בוקר קר ובודד.
|
בהשראת סוניה (אורלי זילברשץ-בנאי).
כלי עבודה: Painter IX, Aiptek pen
|
ברחוב הירקון שבעיר תל אביב
עומד, כך סתם, דרקון די חביב
|
מוקדש לאיריס, החלמה מהירה.
כלי עבודה: painter IX, aiptek pen
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
אני חוששת שאני
זאת שהשתינה
לשולמית
באדנית.
-שפרירית
בווידוי |
|
