|
נויה נולדה ב-1986, שבוע אחרי הזמן, 23 שעות אחרי
תחילת הצירים.
עם כזו התחלה, היה ניתן לנחש שנויה תגדל להיות איטית
למדי, עצלנית, ובעלת בעיות מתמטיקה קשות.
לשמחתה של נויה, עם מתמטיקה היא דווקא די בסדר.
אז שייקח את הגומייה. במילא קניתי אתמול חבילה של 20 גומיות,
ואני בכל מקרה לא משתמשת בהן אף פעם, אז למה לא?
|
"שבי כאן ונסי לנוח", אומרת לי אחות בית הספר בשעמום, בעודה
דוחפת אליי חבילת שוקולד שראתה ימים טובים יותר. היא בטח כבר
רגילה לנערות חיוורות שמתעלפות באמצע בדיקות דם שגרתיות...
|
הוא כחכח בגרונו ואמר "אז.. את רוצה..."
"חשבתי שלעולם לא תשאל," עניתי וחייכתי.
|
ובסוף היום, כל מה שנשאר זו המדבקה, זיכרון ועצב. עצב שאין לו
סוף.
|
"רונן, 27, רווק.
שום ניסיון קודם, שום תעודות, וידע נרחב בעיקר ברביצה
אומנותית"
|
אומרים שאפשר לטבוע בגשם ולפעמים, בימים גשומים של חורף אני
מרגישה כאילו זה הדבר הכי נכון בעולם...
|
הבעיה היחידה איתו הייתה האובססיה המטורפת שלו לניסויים שלו.
היא לא תמיד ידעה מה קורה בניסויים האלה, אבל הם היו משונים -
והיא לא הייתה בטוחה שהיא בכלל רוצה לדעת.
הוא היה נסגר במעבדה שלו ימים שלמים, בשקט מוחלט. הסימן היחיד
לחיים שבקע מתוך המעבדה היה הפיצוץ
|
כמה בכי, עידן. כמה בכיתי בקשר הזה.
עלייך, בגללך, נגדך, איתך...
הסיפור שלנו נכתב בדמעות.
ועכשיו? הדמעות האלו הן האחרונות. הן כותבות את פסקת הסיום.
|
לפעמים אני חושבת שכל השעות האלו הן המצאה של האדם, עוד משהו
שנוצר כדי לתת לחיינו מסגרת, אבל לא מצליח. עוד המצאה שכשלה.
עצם הניסיון לכלוא את הזמן בתוך מסגרות הוא פתטי, השעות לא
באמת מקשיבות לנו. הן פשוט עושות מה שהן רוצות.
|
שחר היה בן 32, עם אשה, שני ילדים שאחד מהם חגג שבוע יום הולדת
שנה, עבודה קבועה ומכונית. סטנדרטית, לא משהו מיוחד מדי - אבל
זה הספיק לו.
רונה הייתה בת 16, למדה במגמה הכימית בתיכון, היה לה חבר והיא
הייתה אנטיפטית ועצבנית לפעמים, במיוחד ב"ימים האלה" שבאים פ
|
קצת כמו אטלס
אבל גרסה פטיט
ואולי עליי אין עולם
אבל לפחות אני אמיתית.
|
זה לא שאכפת לי,
שהלכת פתאום,
בלי להגיד.
|
אולי בגלל שהוא היחיד שהצליח לגרום לי להרגיש ממש שייכת.
ממש רצויה. אולי פשוט כי הוא הראשון שהכרתי, כשעוד הייתי לבד.
|
ודווקא חיפשתי אותה ממש טוב, כי תמיד מוצאים דברים במקום
האחרון בו מצפים למצוא אותם. אז הזזתי את המקרר וחוץ משקל, כמה
אגורות, ואיזו שממית שכנראה הקימה שם התנחלות, לא מצאתי שום
דבר משמעותי...
|
אני שונאת שמכריחים אותי לעשות דברים, או שמייעצים לי. אני
יודעת לעשות שטויות גם לבד, אני לא צריכה את העזרה שלכם.
|
יש לה אותו, והוא זה שממלא את החלל. את החלל שמותירה האכזבה,
הבדידות, החשש מהמחר.
והחיוך הזה שלו, זה שווה את הכל... כי חיוך כזה לא רואים הרבה.
זה חיוך שיש רק לילד.
|
פעם הייתי צמה ביום כיפור - האמנתי שזה מנקה את הגוף והנפש,
האמנתי שכך ההוא שמלמעלה ייסלח לי על כל המעשים הרעים, וגם
פשוט האמנתי. היום כבר לא.
|
כשיונתן עבר דירה לא בכיתי.
אני, שבוכה בפרסומות לדייסה, צפיתי איך מעמיסים את החפצים של
יונתן למשאית גדולה. ידעתי שהמשאית תיקח אותם רחוק ממני, ואיתם
היא תיקח את יונתן. ובכל זאת, העיניים שלי נשארו יבשות.
|
עשרה ימים עברו מאז שהיא עזבה את הבית.
עשרה ימים עברו מאז שחזרתי מהעבודה ומצאתי אותה יושבת ליד
השולחן בפינת האוכל, תולה בי זוג עיניים עצובות.
"אורן, אנחנו צריכים לדבר".
|
אתה יודע מה הדבר הראשון שרוב הבנות חושבות כשקורה להן משהו
רע?
"הכל בגלל שאני שמנה".
או בגלל שיש לי אוזניים גדולות,
או בגלל שיש לי נקודת חן על הסנטר, ואיזה מין מקום זה הסנטר?
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
בועז
(המוצון תוהה אם
המילה היחידה
שהוא יכתוב
בסלוגן היא
'בועז' יגרום
לפרסום הסלוגן.
אם כן הוא מודה
לחרגול על
תרומתו הגדולה
לאנושות. אם לא
אז אף אחד לא
יראה את הסלוגן
הזה במילא) |
|
