|
אני תוהה איך הגעתי למצב הזה...
איך נתתי למישהו לפלוש לרובד כה עמוק ואינטימי...
תוהה איך הוא הצליח...
ההילה הטהורה שלו עוטפת את גופי ברוך...
|
ישבתי איתו, כמעט דיברנו. כמעט צחקנו. כמעט נגענו.
|
אני מתיישבת בכורסא האדומה שלי. נשענת אחורה. עוצמת את
העיניים.
|
אני כורכת את זרועותיי סביב אגנו בריפרוף, והוא מרחיק אותי
מעט, מוודא שהאקדח נותר בכיסו האחורי בדיוק באותה תנוחה
שהונח.
הנה, הנהג פותח את הדלת, ואנחת רווחה חסרת קול חותכת את
האוויר.
אף פעם לפני זה, בכל 18 שנות חיי, לא הייתי על אוטובוס כזה.
יש משהו עילאי
|
הוא נשק לי ל-א-ט ל-א-טטט...
כל נשיקה שלו הייתה כמו הפלגה לרובד עמוק יותר משאי פעם אוכל
להבין. כל נגיעה שלו בי, הייתה טעונה בכל כך הרבה רגשות
|
הוא ירכן בקו סימטרי מדויק אל עבר השפתיים שלה, והיא תסובב
כלפיו את הלחי ב-45 מעלות.
היא תצא מהאוטו, ולא תעז להביט לאחור.
|
אני חושבת לעצמי בשיא האירוניה... איזה חיים זה קיבינימט...
לברוח מלברוח....
|
היה הייתה פעם ילדה ממוצעת, לכאורה.
|
gray within a dense curtain of confusion.
|
21century.
Virtual love.
Imaginary tears.
simulated pain.
|
הוא הבטיח לי שמש, וירח גם..
בקיצור, הוא הבטיח את כל העולם.
|
באגט חיטה מלאה, עם פסטרמה, אבל לייט
ומה לשתות?
דיאט ספרייט.
|
"אני אוהב אותך" הוא סינן,
מפנה את המבט.
הרי הוא לא באמת התכוון,
אלא רק כמעט.
|
מה שיש זו ההליכה המשותפת הזאת, כאן ועכשיו.
|
ככה בערך הוא נראה, גיל ההתבגרות שלי. פרוש לפניכם, 13-18. כמו
בספרים.
מתמימות לציניות.
מטוהר לטמיאה.
מחשש לכמיהה.
מבוסר לפריחה
|
זה לא שאת לא מרגישה זרה כי זה הבית שלך. את לא מרגישה זרה כי
את בעצמך לא יודעת מה הבית שלך.
|
אירוני כל העניין הזה. את המתיקות הזאת, הוא העניק לי. ואת
המתיקות הזאת הוא גזל ממני. לעד.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
אני אמנם שבי
שבי התותח.
אבל בן זונה
איזה חשבון
טלפון קיבלתי.
שבלול שווה
עוגיה. |
|
