|
"בשחור הלילה התגנבת למיטתי
ולקחת אותי בזרועותיך
הבטחת לי שתפרוט עליי כמו על
גיטרה
באהבה שאין לה סוף
ואני
הו, פתיה רכת שנים שכמותי
נתתי לך לסחוף אותי."
"אני אוהבת עכשיו
עכשיו ולתמיד
וכאשר צעקתי זאת באפלה
אמרת שזה לא נורא
וזה היה הכל.
אהובי,
לא השארת אפילו מילת פרידה
כאשר מילות האהבה נגוזו ואינם..."
קשה להתאבד יותר מפעם אחת, אבל בבדיקה במעבדה בניו יורק לפני
כמה שנים הוכח מעל לכל ספק כי הדבר אפשרי
|
אני רואה טלוויזיה, שומעת מוזיקה של אנשים אחרים, ואני חייה את
החיים לצד אנשים אחרים שמספרים לי דברים. אני בעיקר מצליחה
להזדהות, וזו הסיבה שהתחלתי לכתוב, ההזדהות.
|
ילדה: אומרים שאת יכולה הכול, אז פשוט תבטלי את המלחמות! בכל
מקרה לא צריך אותן בעולם.
אלוהים: לי אין התנגדות, אבל גם אם אני אבטל אותן, תמצאו סיבות
אחרות להילחם, אני פשוט לוקחת בחשבון את הטמטום, הטמטום של
הגברים והטמטום של הטבע.
|
נפלתי עמוק,
אך אינני פצועה,
סתם עוד שריטה,
שבחשכה אני לא רואה,
רק מרגישה.
|
הנהר הרחוק הוא המשקיף על בית נעוריי
על אהבות ישנות שהעלו אבק מזמן
ואני עומדת כאן ליד ויודעת הכול
מה קרה ומה היה אפשר למנוע
עלבונות שאי אפשר לשמוע
|
והאפלה לוקחת יותר משהיא נותנת
כי לרוח האדם ישנן תכונות ללא חת
אומץ ותקווה והרבה טיפשות
וניסיון חיים צעיר בשנים
שלא מוכן להסבר הפשוט.
|
אתה לא יודע מה עדיף,
לבנות שוב או להרוס,
להרוס בעצמך,
זה נשמע כמו סוף נאה למבנה החיים הקטן שלך,
אפילו לא 20 שנים עברו, והכול נופל.
|
את חיה באשליה שהכל טוב אצלך,
ואת משוחררת
|
וגם אם לא תכיר אותי
והרי לא תכיר אותי,
אולי בלב תדע
זה הכל בשבילך.
|
ואתה כמוני,
טועה לפעמים טעויות טיפשיות,
במורד הגאיות,
שם תמצא נחמה בין זרועותיי,
ואתה כמוני,
לא יודע מתי.
|
אולי אף אחד לא סיפר לכם,
אבל מאוד כדאי שתבינו,
שיש דברים בחיים שלא משתנים
|
נולדתי לזרועות מלאך המוות,
וניסיתי לחיות בצילו,
כמו עץ מת,
אך גדל
|
אם תרצה לוותר פעם,
אם ליבך יום אחד ישבר,
תדע שאתה לא הראשון להיקרע,
מי שאתה רוצה להיות,
זה האחד שנפגע.
|
סערה איטית
תחושה חזקה
אהבה לא אפשרית
עוצרת נשימה
כמה מתוק הזרם שהטביע אותך בנפשי
וכמה אכזרי הצורך להיות יחדיו
|
יש דברים ששייכים רק לך
כמו אהבה
אולי היא גם של מישהו אחר
|
מאחורי הגבול יש אנשים רעים
שמשליכים רובים וחיצים
ורוצים שלום
|
אני רוצה לחפש
ורוצה גם למצוא
מי אמר שיום אחד תהיה לי תשובה?
|
לא כולנו מצליחים להתחיל,
ובטח שלא לסיים,
זה כמו סיפור שאתה מנסה בכוח למצוא לו סוף,
לא לכל דבר יש סוף
|
אם הייתי קופצת מצוק, האם היית מצטער?
האם חיי חשובים לך?
|
מישהו קורא, מישהו מבין,
מישהו מנסה לפצח את החידה שנקראת נוגה,
ואולי שמה הוא אחר.
|
אולי לרגע הבנת,
איפה אתה נמצא,
ואולי לרגע פתאום ראית אותי,
אבל ראית אותי באמת.
|
לא אקרא לך יותר
כי הלכת רחוק
ואם תחזור
ולא תחזור
במעגל אין סופי זה
של מוות וכאב
|
לבסוף מישהו יעצור ויספר
מה קרה לכל האנשים ההם
שהלכו במצעד הזה בלויי סחבות
|
הצל אותי מעצמי
מחלומות טרופים
אתה יודע שאין הרבה יותר בלבי כרגע
ואני רצה
אולי יום אחד אצליח לברוח מעצמי
|
והזמן
לא מנציח
מוחק
ומשאיר אחריו שתיקה של תמיהה
מה קרה?
|
אבל אסור לחשוב
מותר לנשום
וגם זו מותרות
|
ובתוכך
אש גדולה
אש שאינה בוערת יותר
משהו שלא יישאר
|
מדוע אלוהים כתבת הללויה,
ולאחר מכן נתת לנו דמעות,
מדוע שברת את חיינו
|
אם תרצי עכשיו לשאול אותי מי הלך ותתביישי לשאול
תדעי שאיבדתי הכל
חברים, קרובים ואהובים של הלב
איבדתי אנשים שנלחמו במחלה שכילתה את כוחם
ראיתי את כולם
מתים בהרף עין ובשנים קשות
|
אני צוחקת עכשיו,
כי אני יודעת שגם כשאני מבקשת,
תראו אותי,
אתם לא רואים באמת.
|
שאלות שלא נשאלו ויותר לא יקבלו תשובה
מה, לא יכולת להודיע דקה?
איך פתאום כשאי אפשר לקבל תשובות רוצים לשאול
רוצים לדעת הכל
|
אם תמצאו את עצמכם בתוך קובץ זה,
תרמתי את חלקי לעולם,
|
לא פלא מה שאלוהים עשה
איך אפשר לראות ככה צדיקים
בצבעים כל כך מרקיבים.
|
אני בא איתך כדי שתביני
הבדידות היא מבפנים
ובקרקעית הים
והרחק מכאן
היא תרדוף אותך
קחי אותי איתך
|
עוברים ושבים שואלים אותם השאלות
איך היא נראתה, מה צבע עיניה היה
ואתה שותק
אינך יכול לענות
|
אם אלוהים היה קיים
הייתי המאושרת באדם
לא עוד שיטוטים חסרי פשר
אלא גורל שלם שמחכה
|
לך לך
המשך ללכת ודע
גם שם
אתה לא באמת קיים.
|
שיער בוהק באפלת נשמתי
כך באת אליי בחלום
הרגעת את דמעותיי בנשיקותיך
והבטחת לי את השמש והירח
אמרת כי שלך אני
|
הוא נתן לה כל מה שהיה לו לתת
והוא אהב אותה כמו שרק הוא יכול
כמו שרק הוא ינסה
|
גבריאל לקח חצוצרה,
והחל לנשוף לתוכה בכל כוחותיו,
עצר איש אחד וזעף לעברו:
"הפסק את הרעש הזה מיד!"
|
אני רוצה לצעוק,
ולהודיע לאנשים שיש בי רגשות שהם לא ידעו שקימים בתוכי,
להודיע להם שאם יירו בי ברובה, יכאב לי
|
אולי היית מבין גם בלי שאצטרך לומר
אני כל כך מצטערת
ששום דבר לא נשאר
|
אם הם יכלו הם היו מוכרים את העולם תמורת כמה זהובים
למרות שהוא לא שלהם הם כך היו בכל זאת עושים
הם היו כולאים את כל העולם בצינוק
משליכים את המפתח רחוק
ומוכרים אותו אחר כך לכל המרבה במחיר
|
היא הייתה מאוהבת
ואילו זה היה כל אחד אחר
זה היה פשוט שונה יותר
|
המחשבות שלי מזמזמות
יש אנשים שאומרים שהמחשבות שלהם שקטות ובקושי מורגשות
טוב, אז שלי מזמזמות
|
אתם יודעים שדאגותיכם אינם עוזרות במאום
רק גורמת לכם להיות יותר פגיעים
אנושיים יותר ממה שחלמתם
הלא תצאו ממערת הדאגות שלכם
תמשיכו להבעיר את האש באלפי תקוות
אתם יודעים שבחוץ מותר לחיות
בלי מחשבות מיותרות
|
ממשיכים וזהו
כמו עובדה שברחה מהזיכרון
זה חשוב
אתה יודע
אבל התשובות לעיתים פשוט לא מגיעות
|
עץ בחשכה,
יד עוטפת,
מחבקת,
את הצללים
|
אם הייתי יכולה לומר לכם עוד דבר אחד לפני שיידמו שפתיי לעד,
הייתי רוצה לבקש שתזכרו אותי באהבה, ולא בשנאה,
עשיתי את מה שעשיתי כי יש לכם עוד תקווה
|
מניפה זוג ידיים
מתחילה להלום
מנסה לעוף גבוה
להגיע לחלום
|
ואתן לך להרגיש,
עד שלא תוכלי לסבול את זה יותר,
עד שלא תוכלי לבכות יותר,
עד שהסבל ייראה רב כל כך.
|
את יודעת, בהרגשה של כולנו כולם יותר טובים מאיתנו, ואנחנו הכי
נדפקנו בעולם, כולם חושבים ככה, אז אני לא מיוחדת כל כך, וגם
את לא. הצרה היא, שאנחנו לא מבינים שכולם נדפקו גם, רק בדרך
שונה.
|
כעס זה רגש אמיתי, רגש מציאותי יותר מאהבה, לכן קל לנו יותר
לכעוס מלאהוב, יותר קל לשנוא ויותר קל לזלזל.
|
כל כך צעירים, וכבר יודעים פירוש מוות. מסתכלים קדימה ורואים
את סבא, סבא מתחת לאדמה, סבא שמעולם לא ראו. יש צפירה, והם
יודעים שהם צריכים לחשוב על סבא, אבל הם מסתכלים על הדשא
ומחכים שזה ייגמר
|
החיים לא הוגנים, גם אנשים לא. כולם משחקים באותו משחק מלוכלך.
|
אני? מוזרה? איך גילית? מי סיפר לך שאני מרגישה מוזרה לפעמים,
מנוכרת,
לא חלק מכם, שונה. בעיקר שונה.
|
אני עוברת ברחוב שלנו, ואנשים מסתכלים עליי, עוצרים ומספרים לי
איך ילדה זהובת שיער לפני עשרים שנה עברה כאן עם האבא העוצר
נשימה שלה, מעולם לא הייתי הילדה הזאת שהם תיארו, בוודאי זו
הייתה מישהי אחרת, מכיוון שלאבא שלי לא היה זמן לקחת אותי
לטיולים ברחוב.
|
בהתחלה זה היה מושלם. יותר ממושלם, זה לא יכול היה להיעשות
יותר טוב, ולכן, התחלנו ליפול בירידה תלולה. אתה לא חזרת הביתה
לארוחות הרומנטיות שהכנתי לך, ואני הפסקתי להקשיב לשירי אהבה
שלך. אתה הפסקת לגעת בי בצורה ספונטאנית, ואני הפסקתי לדבר.
ושנינו, שנינו הפסקנו
|
אני נוגה גל, שמעודי לא סיימתי בהצטיינות, אבל עבדתי לעיתים כה
קשה עד שראשי איים להתפוצץ, ומה היה קורה אז? האם אחותי הייתה
מצליחה להתמודד בנטל הבכורה לבית גל? אני רוצה שתכיר אותי כמו
שהייתי 5 שנים שלמות, שזה זמן רב יותר ממה שצריך להיות, כלואה
בתוך מוסד, ובת
|
אף פעם לא נפגשנו, זה נכון. אף פעם לא ראיתי אותך במציאות- גם
זה נכון. אתה יכול לומר הרבה דברים, אתה יכול לומר שזה טירוף
מצידי לכתוב את זה בכלל, אתה יכול לומר שאני אחת ממיליון, אבל
הרי זה נכון.
|
עכשיו אני מדבר אלייך ואת לא באמת שומעת, אני מחייך אלייך ואת
לא באמת רואה. את ורד בלי קוצים עכשיו. כמו כל דבר טוב בחיים,
גם את נגמרת בסוף, נגמרת מהחיים האלה, נגמרת ממני.
|
כל כך אהבתי את הדרך בה הוא לא הסתכל עליי ולא דיבר אליי,
המילים שלו היו מכושפות, כי אהבתי אותן יותר מהכל, הן קראו
ברגשותיי אחת אחת, הוא ידע שיש לי רגשות, אולי לכן אהבתי אותו.
|
תמיד כששוטר יורה כדור בטעות זה איכשהו יגיע לצופה מהצד, גם אם
השוטר לא כיוון... ככה זה בחיים, חוק מרפי.
|
אל תצפו לי חבריי, אני רחוקה, תשלחו לי תקווה קטנה, אולי אחשוב
עליכם עוד פעם אחת. וכשתשמעו עליי ברדיו, אל תשחקו את
המופתעים, ידעתם שאגיע רחוק מהבית, בעוד אתם מדברים על רוחות
רפאים.
|
לפני כן, הרי לפני המוות עוד היו חיים, עלינו לשאול את עצמנו
זאת: מיהו רומיאו, ומדוע בטוחים כל כך אנו שרומיאו היה בעל
כוונות טובות מן היסוד?
|
וההרג לא ייפסק לעולם, כי במקום שבו יש הרג יש שנאה, ולשנאה
שורשים חזקים יותר מאהבה...
רוצו, יקיריי, רוצו אל המוות הבוער, אל ההרג. רוצו מהר יותר,
רוצו אל האבדון. האלים לא יצילו אתכם, לאלים אין אוזניים, או
עיניים, האלים הם אלה ששולחים את המוות בעקבותיכם,
|
על בן אדם אף פעם לא תשמעו דברים טובים לפני שהוא ימות. רק אחר
כך, בחשכת הלילה, הוא פתאום הפך לקדוש, קדוש מעונה, על דגלו של
העם.
|
|
|
הצמדתי את יומני
אייכמן ויומני
אנה פרנק, ופוף!
הם נעלמו.
עוזי וייל כנראה |
|
