|
פרת משה רבינו
ילדה של אהבה.
מאמינה באהבה וחיה למענה,
תקריב הכל למען אהוביה.
למדה על בשרה את המובן של המשפט הנדוש [אך הנכון]
"מה שלא הורג -מחשל".
למרות שהיא חיה ונושמת רק 17 שנה, היא למדה המון על
החיים, גם מתוך ניסיון אישי וגם מתוך התבוננות
באחרים. צברה ניסיון רב בנוגע לנושא בלתי מוגדר
הנקרא "אהבה", ולמדה, ועודנה לומדת כיצד להתמודד עם
מצבים רגשיים לא הכי נעימים ופשוטים.
הבריות בטוחים שהיא תמימה ונאיבית לגבי כל מה שקשור
באהבה ולגבי החיים בכלל, אבל כנראה שהם התעלמו מפרט
קטן - אף אחד לא יכול להכיר אותה יותר טוב מעצמה.
מפרסמת כאן יצירות בהן היא מבטאת את המחשבות, הרגשות
והחלומות שלה - ולא של נערה בת17 ממוצעת.
היא הסתכלה עליו במבט המסוקרן שלה, עם העיניים הירוקות-כחולות
האלה שלה, אלה שתמיד מטרפות אותו מחדש.
"את רוצה להתחתן איתי?"
היא הסתכלה עליו וחייכה, הינהנה בראשה, היא לא יכלה לדבר, היא
בדיוק דחפה לתוך הפה חופן של פופקורן.
|
באתי לנשק אותו והוא סובב ת'ראש עשיתי לו פרצופים והוא חייך
והתקדם... גרר אותי אחריו
הגענו לאיזה מקום כזה בחוף שלא היו בו בכלל אנשים... הייתה שם
שמיכה ועליה מיני דיסק, תיק ודובי ורוד ענק. מסביב לשמיכה היו
מלא נרות קטנים כאלה בצבע אדום בצורת לב.
|
"בוא נלך לים!", היא אמרה.
"מה??" התפלאתי..
"כן, בוא נלך לים! בא לי על הים עכשיו..."
לא הבנתי מה נפל עלייה! יום כיפור היום, קר בחוץ, ועוד יותר קר
בים, שלא לדבר על זה שהדרך ברגל מפה עד לים זה בערך שעה
וחצי...
אמרתי לה בציניות: "אוטובוס או מונית"?
|
ושוב, הלב שלי מתעתע בי
גורם לי לשאול שאלות
גורם לי לחשוב.
לחשוב-ולסבול.
|
הלב שלי מרגיש בודד
לא כי פגעו בו,
לא כי הכאיבו לו,
פשוט כי הוא מכאיב לעצמו
|
עכשיו היא יכולה להוריד מפניה את החיוך המאולץ
החיוך המאולץ הזה שכולם אוהבים
החיוך הזה שהיא מחייכת בשבילם, ורק בשבילם.
|
הרגשתי רק צורך אחד - לצרוח. אבל לא יכולתי. הוא דחף את הלשון
שלו עמוק עמוק לתוך גרוני. היה קשה לי לנשום. הוא הוריד את
החולצה שהייתה לגופי, הוציא את לשונו מתוך גרוני, הביט לי
בעיניים והחל מנשק אותי שוב. ידיו מועברות על שיערי. הוא מבלגן
אותו כאילו אני שייכת.
|
כי הם התרגלו לזה, אבל אתה לא.
כי להם זה לא כואב - אבל לך זה כן.
ואתה מרגיש ריק, אתה מרגיש אכזבה,
אתה מרגיש כאילו שהלב שלך מתמלא באבנים ומעיק עלייך
מכאב נפשי זה הופך להיות כאב פיזי.......
|
עכשיו אני פה ואתה שם
אני כבר לא בוכה
אני כבר שכחתי ממך
|
ואתה מביט בהן, מבטח אחרון.
והן, במקום הגלים, מתנפצות על המזח.
ואיתן מתנפץ כל שביב תקווה אחרון שנותר.
|
בכל רגע היא מוצאת סיבה אחרת שתגרום לה להמשיך לרוץ. יותר מהר.
עם יותר מרץ. להוציא כמה שיותר עצבים. כי נאספים אצלה הרבה
כאלה. ותמיד אנשים מסתכלים עליה במבט תמוה, לא מבינים למה. אבל
היא רק מסתכלת על החול, העפר, מתבוננת על הטביעות של סוליות
הנעליים שלה ורצה
|
הוא ליקק לי את השפה העליונה. אני לא רוצה. נרתעת. מפנה את
הראש לכיוון השני.
והוא, לא מתייאש. באותה עדינות מפתיעה הוא אוחז בפניי, בידו
הרכה ומפנה את הראש שלי לכיוון הפנים שלו.
והוא מנשק לי רק את השפה העליונה. וזה כל- כך כיף לי. ושוב,
אותו קול שאומר "אסור
|
חשבתי, ולאט לאט הורדתי את מבטי כלפי מטה...
לפתע, העיניים שלי נעצרו במקום מסויים...
אתם מכירים את עזריאלי, נכון? אז יש שם, בין שני הבניינים,
נראה לי את הבניין השלישי הקטן, שאמורים[?] לבנות אותו, ויש
מעליו מן עוד מבנה כזה, קצת יותר קטן, ויש סביבו מעקה כזה
|
יושבת לה בכיסא השמאלי ביותר, בעוד ראשה מונח על השמשה ורגליה
שלובות. זו מונחת על זו.
לוגמת. רק עוד לגימה אחת. כדי שהטעם יישאר בפה.
רק עוד אחת. רק לגימה אחת ויחידה, זו שהיא תמיד רצתה ללגום. של
הטעם שלו, של הרוך, של האהבה שלו.
|
|
|
אני דווקא
מאמינה באלוהים,
אני גם מאמינה
שהוא אישה, אבל
איזו מן אישה
קוראת לעצמה
בועז רימר?!
זאטוטה
פסיכודלית,
שוקלת אתאיזם. |
|
