|
האזרח ק
ביום האהבה חלמתי שאני מנשק מישהי אחרת, ואת נורא כעסת. לא
הבנת, לא רצית להבין, היית נסערת. איכשהוא לא הבנת שגם אני
הייתי נסער מבפנים, כבר נמאס לי מכל הסערות והמזג-אוויר המסריח
הזה. זה רק נשיקה, פניתי לקלישאות, אבל גם את עצמי כבר לא
שכנעתי,
|
"ספרדי כפול" היא נבחה לתוך המיקרופון המיושן שעל הדלפק. "חריף
או פיקנטי?", שואלת אותי, אבל אני בוהה, לא מקשיב. "חריף או
פיקנטי?" היא מרימה קצת את הקול. "מה ההבדל?", אני שואל
|
תמיד רציתי להיות די-ג'יי, לחכות לרגע הזה בשיר "It's raining
men" של להקת "Weather girls" שבו כולם מוחאים כפיים, שנייה
לפני שהיא צועקת ה-ל-ל-ו-י-ה, וברגע הזה להוריד לגמרי את
הווליום, שישמעו את מחיאות הכפיים של כולם.
|
ועכשיו אני מגלה שבמקלחת אני שר "אילו ציפורים". בקול רם, חזק,
בעצבים, ישר לתוך הראש של השפופרת של הצינור של המים. המים
מתיזים לי בפה, אבל אני ממשיך לשיר, ובזרם המים האדיר והלא
אופייני מתערבבות קצת דמעות שיורדות מהעין של הראש של הגוף
שלי.
|
לילה, סערה של יום שני בדרך, מולי שולחן עמוס, סרגלים, דפים,
נוסחאות. מכנס הג'ינס פתוח שלושה כפתורים, תלתל ביצים זרוק בדד
על הדנים, זכר למה שהיה ויהיה שוב. מאחור הרמקולים צווחים בשקט
יחסי דיסק של "לונה". על השולחן העמוס גם פלאפון, שני שלטים,
מנורה וניר טואל
|
"תוריד את הראש". הרכנתי את הראש לעבר הכיור שהיה מונח לפניי.
ידו העבותה של כהן דחפה מעט את ראשי, וביד השניה הוא פתח את
ברז המים ומישש את הזרם שיצא. שתי לחיצות על השמפו, וכבר החל
לחפוף בעדינות לא טריוויאלית את פדחתי המקריחה. זרם המים החמים
טייל בניחוחות על
|
הכל קרה כל כך מהר.
כמו בבדיחה עם הצב שחוטף מכות ברחוב מכמה ארנבים, חוזר הביתה
בוכה, אמא שלו שואלת מה קרה והוא עונה -
לא יודע, הכל קרה כל כך מהר.
|
היא יושבה במטרו, מקשיבה או לא יחד איתי וכולם לצליליו
המתחנפים של פושט יד מקומי והאקורדיון שבידו. היא יושבה במטרו,
תיכף היא תקום, אני יודע. תיכף היא תקום, ואני עוד לא הספקתי
להכיר אותה.
|
ואז נפלתי למימיו העכורים, השלווים, המגעילים והעמוקים של
הסיין, והרעש היה נוראי
|
כשהייתי ילד, תמיד היו מכינים לי לחם עם שוקולד, לפעמים לחם עם
ריבה. לבית-הספר, לקייטנה, אפילו סתם. ותמיד הלחם הזה, הפשוט,
כיכר לחם לבן, שקונים בסופר בשקל וארבעים. אצל ההנדינים היו
קונים כיכר לחם שחור, אבל רק אצלם.
|
כל העולם מאונן, חשב לעצמו מאיור, והמשיך לחבוט בעוצמה באיבר
פינו המזדקן.
|
אני זוכר שפתחתי את הדלת הכבדה בדיוק בחצות, ועמדת שם עם בקבוק
שמפניה וחיוך מלא שמחה, ואני הייתי במצב רוח מוזר, כי גם זה
היה היום-הולדת שלי, וגם המחשבות שלי נדדו למקום קצת אחר. הבטת
בי בעיניים אוהבות, לשנייה התמהמהתי, אבל אז לקחתי את הבקבוק
ממך וחיבקתי אותך
|
ושוב אני מוצא את עצמי צועד בינות העצים נפולי העלים. רעש הקור
שנתקע באוזני ובאפי, השמיים האפורים חסרי המבע, ושביל החצץ
הבוצי מספקים לי את הרקע. לאן אני הולך? קשה לי לדעת.
|
האוויר מחוץ לטירה בפראג הוא הצלול ביותר שטעמתי, אני חושב
לעצמי בעיניים עצומות. אוויר נקי, מבושם, חודר ומנקה. אני לא
רוצה להיות עוד סיפור קצרצר, קרצת לי, כזה שאתה מפרסם בבמות
חדשות ובין חברים. אבל בסוף את כתבת את המילים האחרונות,
ופרסמת אותן אצלי...
|
לפני כמה חודשים חלמתי בלילה שאני עומד באמצע מדבר, עירום,
ומנסה להתחמק מהמון חתיכות בשר - פולקע, נקניקיות והמבורגרים -
שעפות לעברי. החלום הזה חזר ביום שאחרי, וביום שלאחריו, וביום
שלאחריו...
|
אני מקווה שאתה לא כועס" את אומרת בחצי קריצה, לא נעים לך, את
במבוכה.
לא, אני לא כועס, באמת, רק הלב פועם והולם, גופי עירני, חד,
מולהב.
|
כנראה שאף פעם לא אהבתי אותה. גם כשזיקפתי פגעה בה בטעות,
בחפשי תנוחה מתאימה לשינה. גם כשהבטתי בעיניה הירוקות-חומות,
ונשקתי לשפתותיה הצרפתיות
|
שאגות, צעקות, צרחה. אני מוציא את הראש מהחלון, השחור של הלילה
מסנוור לי את האישון של העין. אבל אני בכל זאת מביט למטה, טיפה
הצידה. כן, זה אונס. היא שוכבת על המדרכה, דוממת (המדרכה, כי
היא לא מפסיקה לנסות לזוז).
|
מה אני עושה כאן. לחיצות יד, נשיקות, כוסות יין ובירה. מישהי
אחת שיכורה, חרמנית, מתחילה עם כולם. ריקודים, דיבורים,
צחוקים, מה אני עושה כאן. לא שייך, מושלך, בהמה על ידי פולטת
אריק שרון ושטחים. אז אני משחרר התנצלות, זורק פיהוק גדול,
ישראלי, ונרדם לכיוון הבית.
|
ואז, כשצלילי חמת החלילים הסוערים והמנותקים התערבבו עם קולות
שקשוקי כוסות הבירה והוויסקי, ופרצופים ניבטו מכל עבר, חיוכים,
דיבורים, ריקודים, צחוקים, שמחה, מנגינה, ענטוזים והתחלות
ראשונות, וזוגיות שלווה, חלפה בראשי המחשבה החדה, הבודדה,
העצובה
|
|
|
אין אין אין
כמו...
שניצל מטוגן של
אמא.
גם המלאך חוזר
למקורות |
|
