|
מי את? מרחפת לך בתוך ראשי. ללא פרצוף, גוף או תחת ממשי. (אני
כל כך אוהב את הישבן שלך)
|
בגינה משחקים ילדים
מספרים לעצמם סיפורים,
עולמות רחוקים של רוחות ושדים,
מעשיה ומעשה בחוקים בהירים.
|
תראה מה אתה עושה לי. במקום לעזור אתה רק מחריף לי ת'מצב, כמה
שטויות אני מדבר, למה אתה לא מפסיק אותי בהערות בונות שיתנו לי
זווית אחרת להסתכל על החיים ושהכול יסתדר צ'יק צ'ק כמו בסרט
ההוא שראינו. אני אומר לך, לפני הטיפול, לפני שהכרתי אותך,
הייתי בסדר גמור.
|
והאשה שאתה אוהב, תכרע
לפניך על ארבע, ותבקש -
אתה תבוא
|
היא מתרוקנת לה מתוך עצמה כמו נוזל מקפסולה שנבקעה. האמת
שהופתעתי
למצוא את הסכין ביד. אני זוכר שצעקתי לה שככה לא מתנהגים
|
מין מכונת מין שכזאת, מתנסה,
לא נשארת
|
שוכב על הרצפה
בלי נוע, כנוע
|
אין ביקשתי לסגוד לשפתך
אך זו לשוני, מאמינה, באדיקות,
בחלקות, בלי רשות, פשוט,
אל פיך הסתננה
|
אינני יכול עוד, אמר האישון,
כולם חולפים מעלי, אינני יכול
|
האהבה שלי טירניה,
מושחתת למורת תומה.
האהבה שלי אוהבת
ומלטפת ומכה
|
בצעקות חימה, גורר רגליו במסדרון
בדרך אל חדרה, מכין אותה אל האימה
מודיע לכלבה על סיומה. קרב הוא
|
אדם הכותב, האדם החושב,
יצור תיאורטי,
הוא, מת
|
יצא לי לאהוב את זו שלא ידעה על קיומי,
היה לה שיער כזה וכאלו עיניים
|
את חיי אשר לא העמיקו
חלומות שוודאי ויגלידו
כף רגלך בידי או נמצאת
|
ביקשתי לבלוע את כולך,
התחלתי ברגליים.
|
אלי שבמרומים, שבור נא על
רגליי את שרביט חוכמתך
רעץ חוקותיך, כלוח גבי,
גלח שערות גופי במסורותיך.
|
ושאי זרעי עמך, קשת עורף,
ושאי עד יתאווה גורל לים
|
נשבור להם את הרגליים
ונחליט מי זה הם
|
אולי תמיד היה אבק?
כי איבוכו גורם מחנק, נכון?
|
אפשר שלא עשה
אותה, אפשר שלא
ניסה
|
טיפות ליבי צורבות שפתיים
מצצי הדם מתוך חזי
|
את רוצה שאני
אעצור רגע את
הזמן ונלך הצידה,
|
בגובה פני-ים
אני נעצר, מתבונן
בשתקן והוא מפנה
גב
|
וכשאיש לא ראה אלוהיו,
הוא הופיע. שקוף ונעים,
אל בלי להפריע.
כיתתו טירופם למילים,
ואמרו, אמן! Ho man!
|
בואי לכאן, ילדה, הכניסי
ידיים קרות, שלך, אליי לחולצה
|
כי אם תעשי
אהיה נורא נחמד
אהיה
נורא
נורא
|
הקבצי נא על כל מלאכייך
אצלי ויאמרו אם הייתי לך מה
|
האם את מרוצה מזה שאיתך,
ולהיכן שהוא לוקח אותך, לשם את?
את מושפעת, מזדהה, מגלה אמפטיה לכל תנועה.
מי לוקח אותך, איתו את רוצה ללכת?
|
אפי שואף אל ערוגות רגליך
הניחיני בתוכך.
|
ג'ניה יקירתי
הכל יכול לקרות.
גוף קטן ועיניים ענקיות
|
עכשיו היא שיכורה על הדשא
ולא יודעת "מה יש לי"
|
למען ההימאט - ראוי כי תמות
לא למען משפחה; כי תחדל
לא למען מוסר; כי זמני הוא
לא למען עצמך; כי מוסר הוא אתה
|
דובון הוא דב קטן
שאין במשותף שלו עם
חם, המלח מעבה את
הפרווה ותל-אביב,
בשביל דובון קטן - קשה
|
בצהרי השבת
קם אדם
ויצא לגינה
|
ולא אנחנו יצורי תמותה לשים בפי האל שאיפותיו
לא לנו לנחש מה ממציא לו המומצא.
|
אוי, האבא הזה והכוח
הזה הידיים ההן
|
והתוכנית הייתה לומר לך רק כמה מילים,
ואם אפשר למשוך אותן, לאורך של חיים.
כלה זמני אצלך, ואין אמרתי די.
|
אתיני אפורת העין
מביטה אלי מהמדף -
|
זו
אינטימיות של אשמה
משותפת
את אומרת לא
יותר
|
אמרתי לו, שזה לא חשוב
שזה השיער שלי, ושלי הגוף.
|
נוקש בפרסותיו סוסנו,
מלא אוויר בנחיריו.
עת המון דרכו החוצה,
לסיים את עסקיו
|
ויודעים כי החסד קצוב, המפגש הוא מקרי
חוקיות הזליגה כי ימשיכו לנדוד
|
בא לי לחיות, בתוך חלום בלהות
הכל שם שחור ובכי תינוקות
והמוות נשכח, וכולם שם חושבים
|
היי אשה יפה,
צאי מגופיה
ושבי איתי על
המרפסת.
|
זה עוד לא שם אבל כבר מטפטף באצבעות הרגליים.
הבוהן כמעט לא מרגישה דבר - היא שמנמנה ומנומנמת,
|
מי יודע, כעת, שבית-השוחט מתקרב.
טלה זועק סופו להיטרף, להשחט, להתקרב
אל בוראו אדון הפרות
|
חבית חמוצים בלב מדבר
אביזרי במה על גב גמל
|
לזכרו של שכוח,
מהללו של האל.
|
אני אוהב אותך כל-כך היום,
אם ניתן לנו לקום - אם ניתן לנו לישון
עכשיו, ביחד, על המיטה שלנו הגדולה
|
לכתוב לדמות מסוימת
שיש לה התחלה וסוף
|
... אז אל הלב אני מצמיד לי איזה היינה שיהיה קצת
טוב אלי, שינחם, אבל הוא כל הזמן מדבר על אהבה נכזבת ועל
הרוח הגרמנית
|
מההבסבורגים עוד נשארו
אחד או שניים והם
יכולים להיכנס לי
לתחת
|
רק מטעמו של ההמון
המדמה אותו נכון
|
ראו אותם בריינס מקשטים את העצים בכדורים סגולים
ובורחים על אופניים.
|
אז שתדעי לך, קרב לו יום מותי
וזה אירוע לא משמעותי.
כי בעיניך, ראיתי את דמותו,
ואף לרגע ייחלתי למותו
|
היא לא מוטלת
היא עליו
גוהרת
|
הולך ומתרחב,
לא מקבל צורה
הכל זה בעיניך, הכל מלפניך
הכל זה בעצם אתה.
|
היכן תניח דמטר ראשה, היכן תמקם את בטנה התפוחה?
|
קרציה שתהרוג,
מחלה שתרתק למיטה,
נפילת מרפסת במרכזה של השכונה
|
ניקיון יסודי,
ידידי. לרחוץ את
הידיים, לקנח
את האף
|
נשיקה אל צוואר,
בהקשה שמינית
יוצאת אשה מתוך ההר
|
כשחוסר נדיבות-הרוח
ושדייך עוד בגודל התפוח
הכל נסלח
|
ומה על פני ים, עת זקנה,
גורלו של יום חורץ בו דבר מה?
|
אתה ממשיך לחכות, למשהו טוב
לא נאמר אחר
|
רוב הפחדים יושבים כנוע,
ומצפים יבוא נכון,
שרוח קל את הצעיף יזיע
ומכנוע יוכפפו לדום.
|
עריתי לקרבי
את מיצי קיבתי
שוב פעם ושוב פעם
שתיתי אותי
|
את עלבונם הקמנו כקיר לאהבה,
חומת ברלין בתוך דירה שכורה.
|
שרועה על מיטה
וחושבת אהוב.
שעזב וחזר,
מחכה לכך שוב.
|
חצי חיוך בקצה
הפה כשעל כיסו
של אחוריך תלוי
חרוז מאוהבך
|
אקשור את ידיך אל רגליך הדוק מאחורי גבך. אטיל אותך ממיטתי אל
הרצפה ואשכב לישון לצידך. קיים, קיים, קיים. צורת הווה אנוכי.
|
|
|
מזרח תיכון
חדש
עמוס מהמוסד
ממתין בחיקוי של
שמעון פרס. |
|
