|
הכותבת של היצירות היא נועה שגיב (לא באמת...),
בנאדם רגיל לכל דבר,
עם כל הפאקים הרגילים.
יש שיאמרו שהיא מוכשרת, ואילו אחרים ינפנפו
ביצירותיה בזלזול.
לכותבת עצמה אין דעה.
לכן, ולא רק בגלל זה, היא תשמח לקבל מכם תגובות על
היצירות המעטות שמופיעות בדפיוצר שלה.
הוא היה לא יותר מידי צעיר. לא. בכלל לא. הוא היה כבר בן ארבע
עשרה וקצת, שזה די הרבה, אם חושבים על זה. הוא לא היה הילד הכי
מקובל או אהוב בשכבה שלו. גם זה ממש לא. אבל הוא גם לא היה
מאלה שלא יודעים עליהם.
|
לא מזמן ישבתי עם רונה בקפיטריה, בשולחן הכי קרוב לדלפק. ואז
היא הגיעה, ואיך שהיא נכנסה, ההמולה הרגילה של הדיבורים וחריקת
השולחנות בקפיטריה השתנתה - אני בטוחה באלפיים אחוז.
|
זה הביקור השני או השלישי שלו בישראל, והוא בהחלט כבר מחכה
למטוס שייקח אותו סוף סוף הבייתה. הוא שונא את ישראל. הוא לא
מבין מה כולם מוצאים בה. ארץ הקודש על הזין שלו.
|
ואז היא סיפרה לו. סיפרה לו הכל. לא היה איכפת לה שיידע. לא
היה איכפת לה אם יבין, היה רק איכפת לה שהוא הקשיב, ואולי מדי
פעם עצר אותה כדי שתבהיר משהו.
היא סיפרה לו על הכל.
על גיא, על גלי, על אמא, וכן, גם על האונס.
והוא שתק והקשיב.
|
הוא עצם את עיניו.
והצטער שלא מת אז, בתאונה.
|
"רוץ!" תיכף נגיע. אסור לאחר.
"אני רץ!" השבתי לו, מתנשם. באמת רצתי.
הוא עצר, והניח את הקופסה האדומה על ספסל.
"נשאיר את זה פה. זה סתם מעכב."
בהיתי בקופסה שהוא הניח, ושבתי לריצה המכאיבה, מתנשף. לא קל
לרוץ עם כפכפים.
איך הגעתי למצב הזה בכלל???
|
|
|
אני אפס מאופס.
לא כולל סטיית
תקן.
מחתרת הפיסיקה
על ספת
הפסיכולוג |
|
