|
1980
יודעת רק שמכירה
זוכרת לשכוח את החשוב
שמחה להתבלבל
מתכוונת רק אמת.
אף אחד לא נוגע כמו אדמונד. הוא אומר שכשהיה צעיר היתה לו מורה
נהדרת. כשאמרתי: "תספר", אדמונד רק המשיך לגעת לי בבית השחי,
קצת מלטף, קצת מנשק.
|
"אף פעם אל תגידי לגבר שלך, אחרי שאת גומרת, שקר לך", אתה אומר
ומטלטל את הזין שלך לכיוון האמבטיה. קר לי נורא, אמצע ינואר.
לעיר שלנו לא אכפת מאורגזמות.
אני אוספת את קצוות השמיכה ועוטפת את עצמי
|
"יש מכסת מילים לכל אדם" - אמרת בחושך כשהידיים זרמו על גופות
פשוטים ועירומים ומוסיקה ערבית
צרחה בשקט מתוק אל תוכן של נשמותינו המגששות.
|
מחייכת, היא מושיטה יד מקושטת ציפורניים ומקרבת את הסיגריה
לפיו.
|
ניו יורק. אמצע דצמבר. לילה.
אני אחרי מריבה שקטה מדי עם גל, יורדת למטה לפאב של מייק. זה
ערב של אמצע שבוע, וחוץ ממישל, שעושה עסקאות סמים מאחורי וילון
מרשרש של "מונה ליזה", אין כמעט אנשים.
|
ירון יוצא החוצה בידו פומלה וסכין חדה. הוא מראה לי את הפומלה
שגידלה לעצמה תוספת ונראית כמו שמונה תלת מימדי. אנחנו מחייכים
בשקט וירון מתחיל לסמן בפומלה רבעים ולקלף אותה.
|
"מה אתה עושה בחיים?" - שואלת האישה המפתה שאני, בתוך מכונית,
בדרך לבית שאן. "אני שף, אני מלמד כאן באחד המלונות". אני
מגניבה מבטים אל האוזניים השעירות ואל הפה הפתוח.
שף זה רומנטי. גם פרחים.
|
היא גם תבכה מסרטים הוליוודים טיפשיים שמנגנים על מיתרים
ידועים ולא על אלו הנסתרים, הכמוסים שרק הוא ידע לנגן בהם.
פורט עליהם ולא עוזב עד שתצא לו מנגינה הרמונית. מנגינה,
שפעמים היתה בכי ופעמים זיון. ופעם אחת נרשם שקט אמיתי, שלו
כזה שמחפשים כל החיים ובשבילו מ
|
בחושך אני מספרת על רובשטיין שהיה החובש בטיול השנתי של כיתה
ו'.
אתה שותק אני מדברת. אני לא מפסיקה לדבר. בסוף אתה שואל אם זה
השפיע על יחסי המין שלי עם גברים. ואני רק חושבת מתי תפסיק
להיות קליני ופשוט תקשיב לי.
|
"בואי אליי" - אמרת, כי ידעת שאני לא יכולה לצירוף המילים הזה
שהוא עושה לי משהו מבפנים, כמעט מתוך הרחם ולא אוכל להתנגד.
|
לגל היתה פעם כיפה על הראש אבל הוא הוריד אותה כי לא היה לו
כוח להפסיק לעשן כל פעם שמגיעה שבת. הוא מספר לי שאין אלוהים
וזה לא מפחיד אותי בכלל כי הוא נותן לי להרגיש שהוא ישמור עלי,
אז מי צריך כוחות מיסטיים.
אני עושה לו קולות של גומרת דרך הטלפון והוא מקשיב.
|
הלכת לשם, ערב של סליחה, ניסית אותנו
ויצאה שתיקה.
|
בחושך אתה מעגל אותי.
בצורת שמיניות
|
וביום בו תברח עד אליי, אחכה לך.
במזרחית אשב. וידיי ממוללות
איזו מחרוזת של מילים הגונות
|
מקרב לאט את האצבעות,
עוטף צוואר כמו בהנשמה רפויה,
רק הפוך.
|
לא נתקיים בזכות ולא בחסד
רק מתוך כאוס גדול ושתיקות.
|
כי כבר אז נגמרו,
בצרחות,
מיתרי הקול.
והדיבור נעשה כדי ולא בכדי.
|
וזכרתי אשמות שהיית מטיל,
כמו כידון לכיוון אחד.
ומילים שחיממו את כל עמוד השדרה.
זכרונות יתמותך.
|
על יד פחים
אני ואתה
פותחים דלת
|
היחידי שמבין את שבינינו,
כמו מתוך רגע אחד של בהירות,
כמו שטפון גשמים,
כמו ריחות חצילים וחומוס.
|
בנתיים
גם תחלופת מיצים של גוף - אין.
גם לא ריחות של אחרי.
|
מהכפר שהגענו,
לא נותנים לנשימות לדבר
רק אידיאולוגיות.
|
תבוא בוכה או מקלל ותרד על ברכיים שעירות
ותשלם עליי כופר מלא, יקר.
|
ולא ידענו על פולנים דבר,
גם לא על קרירות של בוקר.
|
עוד מעט הקיץ וערומה אשאר
בין הכתלים המסוידים.
גם מהחטאים שלי
|
וכאבתי הרבה.
והרביתי להשטתות - מעשים שנעשו בעצב.
|
שתקת בי.
עד לזמן המוגבל.
משחקי השפלה
כיווץ כבוד עד לבלתי נראה.
|
אתה מקלל אותי בשפה זרה.
משהו בין ארמית, לשוודית מתגלגלת
|
תתן את ידך, היא מחבקת ושורטת.
גם האצבעות,
שהציפורניים שלהם ארוכות ומלכלכות לי את העור.
בצבע זוהר כמו טושים של מנתח פלסטי.
|
איך זה אי אפשר, שאחרי שנים בהם לימדת את עצמך
לסבול ולכבד אותי
תשאר נטוש על גג בניין, במרכזה של עיר זקנים.
|
תחדדי עיפרון שחור
ותמרחי מתחת ריסים.
ושאריות של עופרת יחדרו אל האישון,
זה ששומר מזוועות המראה
|
משוגעים רצו לאורך הכביש הראשי
של רמת גן.
כותנות על הראש
כובע על איבר המין.
|
שנינו יודעים שאפשר גם אחרת
אבל נגמרו הכוחות והשגרה, כמו פוך זוגי וחם, עוטפת לנו את
הנשמות.
|
|
|
למה אני חי?
הדלאי למה ה 17 |
|
