|
zv kt nv azv vhv pgo
אולי צריך לבחור, להיות לא כלום או לשחק את מה שהנך. כאילו
הינו מועדים לזיוף מטבע בריאתנו"
(ז'אן פול סארטר, גיל התבונה)
|
הצתתי סיגריה וסחבתי את עצמי לתחנת האוטובוס. המשא הצבאי תקוע
לי בראש, ולו ריד על האוזניים.
כמה שבועות קודם לכן נסעתי לדבר עם הקב"נית של בה"ד שבע על
נדודי השינה שלי ועל תחושת האובדנות שמעירה אותי כל בוקר
|
"אני חושבת שאנחנו לא מסתדרים" בשום פנים ואופן לא.
"מגיע לך למות" לא. נדוש.
"אני שונאת אותך. אתה שובר לי את החיים" כן. זה יהלום את
המעמד.
|
אנשי ההרס יודעים שהכל אבוד. אנשי ההרס לא שכחו שפעם היה טוב,
ושהאופק היה ורוד וקורן. הם יודעים זאת היטב, אבל בשל התיאבון
הבלתי- נדלה שלהם הם ממשיכים בציד הפרות הקדושות, ואוכלים,
ושובעים, ומסתבאים.
|
לא הבנתי איך יכול להיות לו כל כך טוב עם המינוטאור שלו,
כשהמחשבות שלי מרעילות אותי יום, אחרי יום, אחרי יום.
|
אלפרד תמיד אומר שהאור בהיר יותר שניה לפני הקטסטרופה, ושהצרה
תבוא ממערב.
|
שנים רבות אחרי שעזבה אותו הוא פגש אותה ברחוב צדדי, קרוב
למרכז העיר. השנים הפכו אותו מריר יותר אך מלא אמונה, ואותה הם
הותירו יפה כשהיתה ותמימה כשהיתה, רק עננת עצבות קלה, שאולי לא
היתה שם קודם לכן, ריחפה כעת בזווית עינה.
|
השמחה התחלפה בעצב שהתחלף ביאוש. השעות נקפו, ואף אחד לא בא.
|
והוא שב ולוחש ומציע לה את העולם הארור כולו, על כל מילותיו
ואבניו, על מצע של בדולח. את השמיים בכבודם ובעצמם ואת רוח
האלוהים המרחפת על פני המים הקרים והעמוקים ודי, היא אומרת,
לך.
|
[את כבר אישה, חדווה. את בת שלושים עוד מעט. כבר שנה ושלושה
חודשים לא הזדיינת. את היחידה שרואה את הירכיים השמנות שלך,
ושתן צהוב זה כל מה שזורם ביניהן. אין לך אומץ ללכת לים, או
אפילו להגיע למרכז הכרמל ולאכול גלידה. את שום דבר ממה שחלמת
עליו כשהיית ילדה.
|
"יש לך אולי סיגריה?", שאלתי,
"כן", הוא אמר, ושלף קופסת מתכת מכיסו, פתח אותה, והגיש לי
אחת.
|
בטרם ראשך תסב לאחור
זכור איך פעם עדיין חייכת
|
רק לא מלחמה, רק לא מלחמה,
במילא כולנו מתים
|
ודמעות של שנהב נוטפות על בשרי
וכתר קוצים קשור בשערי
|
אז אולי יש שוני מסוים
נניח, המשקל הסגולי של גלי התודעה שלי,
מתנפצים על החוף של סיני.
|
הזמן הולם ולא מותיר חותם.
|
מדרגות מפלחות את הרכס הזך
הכביש השחור מאיים ונשרך
וכתפי שוחחות וגופי כבר נדרך
בבשר של חיי שוב הפצע נפתח
|
עמוקה ורכה השרטת ברגל
קצרה ופריכה החבורה שביד
|
מתפוגגת לצליל בת- קול נאווה
נמוגה כולי במסך של עשן
|
על ליבי הדואב שורה עננה
כאב חד ומר נוקב את נפשי
מסיפור אגדה, ישנה - נושנה
שטורדת כעת את ראשי
|
כל ששייך לי באופק מרוחק
ומה שנעלם ממני, אמיתי
|
והגעת ללב, ותלשת, שיכור
וחשבת שתם הכאב
|
היא שבלילה עדיין כותבת
תמשיך גם אחרי היקיצה
|
כשגשר נשבר אל מי הנהר
מנפש צרופה לא נותר עוד דבר
|
|
|
האביב עושה לי
שסק.
שסק עושה לי
גאזים. |
|
