|
כולנו מאושרים. נקודה. מתוקף לדתינו ובואנו לעולם
הזה.
מה שבכל זאת יוצר את ההבדלים בתחושת האושר אצל בני
האדם הוא:
הידיעה שאני מאושר.
ישנם אנשים שכבר שיודעים שהם מאושרים.
ישנם אנשים שעדיין אינם יודעים שהם מאושרים.
ישנם אנשים שבקרוב יידעו שהם מאושרים.
ישנם אנשים שרק בסוף ימיהם יידעו שהם בעצם היו
מאושרים.
ישנם אנשים שכנראה לא יידעו אף פעם שהם היו מאושרים.
ישנם אנשים שבוחרים לא להיות מאושרים.
אושר אינו תלוי בגורמים חיצוניים.
הוא אינו תלוי ב"יש לי" או ב"אין לי".
האושר הוא בחירה. אני בוחר לחוות את ההרגשה שאני
מאושר.
אני לא צריך לחכות למשהו שיתקיים כדי שארגיש מאושר.
אושר הוא החלטה , הבנה , ידיעה.
כמו כל דבר, צריך לתרגל(!) את הידיעה והבחירה הזו.
בהתחלה, תחשבו ותרגישו מאושרים גם בלי להאמין בכך
באמת. תעמידו פנים.
לאחר שיחלפו ימים ושבועות, לפתע תדעו שאתם מאושרים.
נקודה.
ושום דבר לא יוכל לקחת מכם את הבחירה וההבנה הזו.
זה עובד, זה בדוק, וכדאי ליישם זאת. ויפה
שעה/שנה/חיים אחד קודם.
היא עומדת בפינת הרחוב פניה מלאות אבק, והגשם שעוטף אותה
בקלילות, נוגע לא נוגע, נפסק עוד מעט. היא נעמדת שם אילמת, היא
נעמדת שם בוכה, היא נעמדת כי כאן נגמר כל מי שהיא הייתה....
|
היא לא עוצרת את זה יותר. היא נותנת לדברים לזרום ממנה והלאה.
היא בוכה. היא שונאת לבכות. היא מרגישה חסרת שליטה. היא מרגישה
כמו אז, כמו אז שהייתה איתו.
|
היא נאנחת, מוציאה ממחטה מרוטה, מתיישבת על הספה, לוקחת עוד
טבלית שוקולד מריר שרק מגביר את מרירותה, ומתייפחת,מתייפחת עד
בלי סוף...כן, היא ידעה שיום רביעי זה חרא של יום. היא צדקה.
|
סוף עונת התפוזים. כוכבים מנצנצים ממעל, ואני שוב שוקעת בדכדוך
קליל עם הגמור של החורף. עונה מקסימה. שלווה, רטובה, קוסמית.
אך לא ורק החורף הוא זה הנגמר, עמו גם אני שוקעת, פניי נפולות
קמעה. לא רק החורף נגמר, גם אתה ואני נגמר, גם אני נגמר, ולא
נותר לי עוד דבר.
|
החיים הם לא בדיוק מה שחפצנו להאמין. אחרי שאתה מתאהב, גדל
ומתפתח אתה נוטה לגלות דברים שכלל לא חתרת להגיע אליהם, דברים
כאלה שלעולם לא חשבת שיגיעו ועוד אלייך.
|
-"תראי את עצמך!" זעקה והמליטה אנחה..
-"מה איתי?"אמרתי והישרתי מבטי אליה.
-"לא כלום.."
-"נו ליזי..אני לא מכירה אותך מאתמול...מה הבעיה?.."
|
ועכשיו שהיא שיכורה, היא נוסעת איתו. הוא לוקח אותה בידו, היא
נמשכת אחריו, רואה לא רואה אותו, את צלו, את דמותו. הוא לוקח
אותה ככה, שיכורה ומושך אותה לרכבו, זאת הפעם הראשונה שהיא
תראה אותו. הפעם הראשונה והאחרונה.
|
אני זוכר אותו. שפוף קומה, שחור שער בעל זקן עבות. הוא היה
מגיע אלינו כל חג ושמחה. אינני יודע מי היה ומעולם לא ידעתי אך
אני זוכר שכל פעם שהיה בא היה אבי מעקם פיו כאומר: "אינך רצוי
כאן. אתה לא רואה זאת?" תמיד ניסיתי לדרוש אודותיו ותמיד מחו
את שאלותיי בהינף י
|
פרחים כתומים, מחשבות ורודות.
כתמי עשן מאפילים על החלון,
רוח מנשבת וריח של פרחים כתומים.
|
הכל קרה בתאונה, במקרה.
הוא לא הכיר אותה, היא לא ידעה מי הוא.
|
איבדתי את חושי, כשמומשו חלומותיי.
איבדתי עומק יכולתי, כשפגשתי בי.
|
אם הכוח שבך לתת, היה הכוח שבי לקבל,
היינו שלמים היום.
אם השמיים הם הגבול,
|
ואת יודעת שהוא מלך והוא מציל וגדול - והכל,
ואת רוצה לצעוק:"אלוקים הוא גדול"
|
אני רוצה לברוח, ואין מי שיחפש.
אני רוצה להיות, ואין מי שירגיש.
אני רוצה לחייך, ואין מי שיאיר.
|
אני שמחה כשאתה שמח.
אני שמחה כשטוב לי.
אני שמחה כשכולם שמחים.
אני שמחה כשאתם רוצים.
|
זוהי הקדמה שהיא שיר,
ושיר שהוא הקדמה,
זאת הפעם הראשונה בה אני נחשפת ומורידה ת'מסכה,
זוהי הפעם הראשונה שהיא גם הפעם הכי קשה.
|
תנו לו חופש לעשות מה שבא לו,
עזבו אותו, אל תתקרבו,
נמאס לו שתגידו לו מה לעשות,
|
חלון בשבילי, שאוכל לראות,
לראות מבלי להראות,
מה שאני עושה גם בלי כל חלונות...
|
עליתי גם אני אחת ממאות,
עליתי... בעינים דומעות,
עברתי יסורים ודאגות,
ופה לא הרגשתי את מה שרציתי לקוות
|
הרוח מנשב, ואיתו נשמעות תיפופי רגליים עדינות,
וריח של שמש וריח של כחול מתערבבים יחד,
והרוח, הרוח עודנו מנשב ולא תם.
|
ואולי אחרי שהסופה נדמה,
אולי אחרי כל החיים,
נחייך סופסוף, חיוך של אנשים.
|
ולא כמו תמיד, הפעם הוא לא בסוף ממתין לי שאבוא,
הוא מצא את שחפש, ואני נותרתי כאן לבד,
בודדה, גלמודה ומחפשת תשובה...
|
ואיתך אחיה כמו פרח, שיפרח, יגדל, יצמח.
כי רק איתך אחיה לנצח, ורק אותך תמיד אוהב
כי בלעדיך אין לי איש, אשר אותי לנצח נצחים יאהב.
|
כשרציתי לעוף ולרחף מעליהם,
באו ותלשו את כנפיי.
כשרציתי לפרוח בפניהם ולהראות מערומיי,
הלכו וגזלו את אורי, ובתוך קופסא סגורה כלאו אותי.
|
ואתה איך אבדת לי? והימים קרים מכפור, קרים מקור.
תמונה מטושטשת, פרצוף מחויך, חולצה מצויצת, מבט נרגן כמעט.
|
בשקט בשקט, בין סופות ורעמים, יוצא לו איש דקיק בעל ארשת פנים
חמורה, כל כולו אומר כבוד, כל כולו אמירה. הוא עטוף במעיל
שחור, וחולצה לבנה מעומלנת.
|
איני יודעת כיצד לקרוא לזאת התחושה... אולי מעין הרהורי
כפירה... כי יודעת אני כי הרהורים אלו אסורים אך לפה דיבורים
וללב מעשים...
|
כמה סבל יש ביום זה. רק סיפורים שהאוזן מסרבת לעכל, והעיניים
לראות, והלב, הלב להרגיש.
|
וכך מתנפץ החלום, כי אחרי הכל אינני באגדה, אני לא סינדרלה
ואתה לא הנסיך, אנחנו סתם עוד זוג שמחפש למצוא את אהבת האמת
ביחד, שמתחבט בתוך עצמו ומאבד את האהבה תוך כדי ניסיון לתפוס
אותה...
|
את פרפרי האהבה שלה, את פרפרי האושר שלה שחנוקים כבר כל-כך
הרבה זמן. היא חושבת שהגיע הזמן. אך היא נוכחת לדעת שלמרות
שהגיע הזמן, הוא לא הגיע. היא ציפתה והוא לא הגיע.
|
ואולי, אולי אחרי הכל אתה הקוסם שמכשף את עצמו אחרי הקסם הכי
קשה לביצוע... חושף עצמך לקסם קצת קשה, עם לא מעט מוגלה של
ניסיונות כושלים, ואט אט מגלה שכמה שהקסם הזה קשה וכמה שקליפתו
קשה ומכאיבה, אתה חושק בו, חושק בו יותר ממה שאי פעם חשבת
שתוכל לחשוק במשהו...
|
אל הארכיון האישי (15 יצירות מאורכבות)
|
|
כשהייתי קטנה
האתון שלי אכלה
חבילה של חמישים
בזוקות
ולא הפליצה
בלונים
ההיפראקטיבית
פסיבית |
|
