|
נולדה ב- 29.03.1987 למרוקאי ופולניה.
גדלה להיות ילדת הסנדוויץ' של המשפחה.
מוכשרת במושגים שלה וככל הנראה רק שלה
טוענת שהיא לא גמדה רק מרוכזת אבל חשוב לזכור
שהדברים הטובים תמיד יבואו באריזות קטנות...
בנתיים היא פה, מתלבטת בשאלה מה היא באמת רוצה...
"...בדרך אל ההגיון, בורח למקום מוכר, הייתי משנה הכל אם אפשר
היה לדעת... עוד סיפור שלא נגמר, אבל חלפה שנה... שוב לא שקט,
דו דו דו דו..."
הרדיו משמיע קולות בלילה הבהיר. אני בדרך לאן שהוא, אני לא
יודעת אפילו לאן. אולי כמו "רוקפור" גם אני מחפשת קצת הגיון...
|
"הילד שלי...! אל תיקחו לי את הילד שלי!"
כשישבתי בחדר שמעתי את אמא צועקת.
אני עדיין מנסה לעכל איך יכול להיות שדווקא את אחי?! הריי הוא
היה כל כך חזק כל כך גיבור כל כך אמיץ... אז למה דווקא הוא?!
הכל התחיל ביום שני בערב...
|
"את חייבת לדבר, חייבת לספר! אסור לך לשמור את זה לעצמך!"
אבל איך? איך אני יכולה לספר, ולמי???
הסיפור שלי הוא סיפור קשה, אני הולכת איתו כבר הרבה מאוד זמן,
ולבסוף החלטתי לספר...
|
"תזמינו אמבולנס!"
"איפה אני? אני לא מרגישה טוב, איפה אני?"
"מהר!!! היא מאבדת את ההכרה! איפה האמבולנס?"
זה כל מה שאני זוכרת מאותו הרגע... לא יותר מזה.
אני זוכרת שנפלתי, כאב לי מאוד הראש, התקשתי לנשום ובכיתי...
אני לא יודעת למה, אני רק זוכרת שבכיתי הרב
|
אז בעצם לחזור אני לא בטוחה שאני יכולה אבל ממש אכפת לי ממי
שהשארתי שם על האדמה, אבא ואמא וגם אח ואחות בטח גרמתי נזק להם
ולכל שאר האנשים שהכרתי ואני יודעת, אתגעגע אבל עדיין זה כיף
פה, רק צריך ללמוד לחיות עם סוג כזה של חיים...
|
"אולי אנשים אותי לא מבנים?
אולי הם טועים? אולי את זה לי הם עושים סתם כי אותי לא
אוהבים..."
|
לבי עוד זועק
הכאב הולך וחונק
רוצה רק לחלוק את לבי בשלך
לפרוץ את החומה שבינינו נבנתה
|
האמנתי לך,
האמנתי שאתה לא כמו כולם
האמנתי שלא תשחק משחקים
שתגיד כבר ישר בפנים.
|
התמימות שבי
היא הדבר הכי רע שבי
החלומות שלי
הם אלה שתמיד שוברים אותי
האהבה שבי
היא משהו שנלקח ממני
והכאב שלי
רק הולך ומתחזק בי
|
חבקתי את גופך השדוף,
ליטפתי את שיערך הרך,
הרגעתי ברוך,
ניחמתי עד אין סוף...
לבסוף הרמת ראשך, שאלת למה?
|
"ישבנו על החוף...
מחובקים,שנינו מחייכים
מביטים על הנוף
מקשיבים לקול החוף
הלב דופק משמחה
יודע כי זאת האהבה..."
|
כשאני מבינה שאני לא מושלמת
כשכבר בא לי לברוח מעצמי
כשאני לא מבינה מה קורה מסביבי
כשידיי שוב מחפשות את אותו המגע
כנראה, ששוב נזכרתי בך...
|
השיר הזה מוקדש לכל האהובים
השיר הזה מוקדש לכל הנשכחים
לכל אלה שרציתי נורא
לאלה שמעולם לא רצו בחזרה...
|
את צריכה לראות את הטוב
לא ללכת עם הרוב
לא לכעוס על חלב שנשפך
לעולם לא לבכות כי לא פגעו רק בך
|
בוקר של סופה והכל מתפורר
בוקר חדש שאותי מאורר
בוקר של גשם וקר שם בחוץ
אבל גם בפנים אין טיפת חמימות
|
אני רואה אותו כשיורד הלילה ונדלק כוכב,
רואה אותו כשהרוח מבשר את בוא הסתיו.
אני רואה אותו במים שזולגים מתוך עיניי,
אני רואה אותו כשאני מדמיינת את ידו הגדולה שתתאים לכפות
ידיי...
|
אבל איך לא ראיתי?
ואולי לסימנים לא הקשבתי
אבל רציתי כל כך
ואולי זה גורל
נועד הוא להרוס את מה שעוד לא נוצר
|
תדע שנשמתי נעתקה
שלבי פעם בחוזקה
שחלמתי רק אותך
בקשתי להיות לצידך
|
הוא לחש באוזנה אין לך מה לדאוג
במהרה יגיע אור וקול
שיר מתוק ניצוץ רחוק, המבט של אלוהים
אני מבטיח שלא נפרד בחיים...
|
And when I looked at the sky
On that dark lovely night
I asked for god to give me a sign
|
אתה יודע מה,
אתה יכול לצחוק!
המון... כמה שאתה רק רוצה!
מי אתה חושב שאני?
הבובה שלך? שכשצריך, יש אותי לשחק איתה, טוב מאוד, לעשות לה
עוד סיבוב בעולם שכולו חלומות,
אבל כשנמאס לך - כמו ילד קטן - זורק וממשיך הלאה.
|
ואתה יודע נהדר, אתה יודע כל כך טוב
אבל לא תפסיק לעולם...
כי אתה כנראה כמו כל הבנים
צריך שיהיה לך את האגו והבחורה
הכי מושלמים...
|
שנה עברה,
אם תאמינו ואם לא,
שנה, זה קשה לתפוס...
אבל אני עוד פה.
|
היא מעדיפה לא לשמוע, לא לראות איך עיניה הירוקות אט אט
מתמלאות דמעות.
מישהי מסבה את תשומת לבה לנושא השיחה, היא משתפת פעולה.
הם ממשיכים בשלהם והיא תוהה איך רצה שתשלב אותה בין כולם, האם
עשה זאת בכוונה או שאולי באמת רצה שתעזור? היא שותקת, אכולת
קנאה.
|
אז כולם נדהמו
וכולם אז שתקו
רק עניים הם לטשו וראשיהם הושפלו...
אך בטעות האיומה הם
פשוט לא הודו...
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
יום אחד שלי באה
אליי בוכה.
שאלתי אותה מה
קרה? מסתבר ששלי
נסחפה מעט ובזמן
עינוג החבר שלה,
נתה "ביסון".
ישר החבר של שלי
זרק אותה. אמרתי
לה - "שלי, מה
את דואגת? הרי
עם ביצועים
אוראליים כמו
שלך, הוא יחזור
על ארבע, או
אפילו על חמש".
החברה של שלי
מתוודה. |
|
