|
אין טוב מאדם מאושר.
התחלנו לצעוד ברחוב האופטימי, אני, אבי ותמיר. עלינו עלייה
קטנה, כמו של נכים והגענו למאבטח זקן ומכוער. שאריות של שיער
לבן היו על ראשו וגופו היה כמו גפרור שרוף. דק ושברירי. הוא
עשה מן בדיקה שגרתית שכזו על גופם של אבי ותמיר, על גופי הוא
התעכב משום מה... בטח ב
|
ארבעים אלף איש עומדים על במה ומסתכלים עליי, אני נבוך קצת, כל
אחד היה נבוך אם היו מסתכלים עליו ארבעים אלף איש.
|
עליתי, הדרך נמחקה מאחורי, עליתי לפחות 27 מדרגות עד שהגעתי
לשם ומסביבי הכל ריק בצבע שקוף, שום דבר מוגדר או מיוחד, פשוט
ריק, הייתה שם דלת אדומה עם פרחים בצבע צהוב...
|
כשהגיע הערב ישבנו לאכול, אמא של דקלה הכינה פתיתים עם ירקות
והגישה אותם בתוספת של קציצות עוף וסלט חסה.
"יש קטשופ"? שאלתי בידיעה מוחלטת מה תהיה התשובה.
אמא של דקלה הסתובבה אליי בעיניים מרוגזות והטיפה כמו תמיד
"אצלנו בבית לא נוגעים בזבל הזה"!
התגעגעתי ל
|
כל סיבוב של הגלגל מחכך בחרב, משחיזה, ניצוצות אדומים
מתעופפים, מלווים בצהובים והכתומים, היא מתחממת ורותחת, כבר
בלתי אפשרי להחזיק בברזל הלוהט.
חתיכת הברזל המרשימה מורמת לאויר, קרן שמש מוחזרת לעיני
המסתנוורות ומוחזרת אל הנדן השחור.
חריקה של ציר דלת ישן ושת
|
הנה הוא עוד פעם, יושב שם, יצור מוזר שכמותו, רזה, שחום, מיוחד
(?), שונה, הפוך, מהיר, זריז אך לא בכוונה, בריה מוזרה, טיפשה
כל כך, לא מודעת, לא יודעת, מרושלת, משלומפרת, מנסה להסתכל אך
אינה מבינה מה היא? מי היא?
|
אז תלשתי את הענף והעפתי אותו לנהר הזועם. תוך כדי המעשה חשבתי
לעצמי, למה הוא נסחף בצורה כזאת, למה יש ענפים שנסחפים בצורה
מהירה יותר, למה יש ענפים שנתקעים באבנים, למה יש ענפים שפשוט
טובעים והבנתי...
|
את זוכרת איך בכיתה ח' המורה דינה תמיד ידעה איך להשתיק
אותנו?
הנאצית הזאת?
היא הייתה מורה טובה.
אולי אפילו יותר מדי טובה בשביל כיתה כמו שלנו.
פנייה הסתובבו כלפי עם חלוף הענן על רקיע הכחול העמוק
שבשמיים.
היא הביטה אל פנים עיניי ואמרה:
אתה יודע...
|
יושבות מול שולחן, ארבע נפשות צבעוניות, משחקות במשחק קלפים.
איך הן לא רואות את האמת?
|
הוא רקד ורקד, הזיז את הידיים על פי התנועות וזרם, המוסיקה
המתנגנת, כמו איש שבט זר מאפריקה הרחוקה...
|
בא לי ככה ללכת סתם ביער בלי שום סיבה, כן, ללכת ביער, סתם,
אולי אפגוש איזה זאב נחמד ואולי לא
|
על מיטה, אם תרצה לקרוא לה כך, יושב, מסתכל, בוחן, כמו ילד בן
שש, מתווכח, מתרתח על כלום, על אירועים חסרי כל חשיבות, אם רק
לא הייתי פה, זה לא אותו דבר, זה לא דומה למה שבחוץ, יושב
שומע, מריח, כבר נמאס, נמאס!
|
|
|
בתוך כל מזוזה
מתחבא לו נייר
גילגול |
|
