|
"השאלה היותר גדולה אינה מהי הנקודה בה אנו עומדים,
אלא-
מה הכיוון בו אנו הולכים..."
ילידת חורף 82' מזל דגים
"מהלכת על החבל הדק שבין מציאות ודמיון"
ובין לבין סטודנטית לתקשורת...
אז נאמר כבר הכל ואין לי מה להוסיף לזה...
הלילות ארוכים והפחד...
הזמן הולך ותם, לא נושם ולא נרדם, לא חולם ולא
הוזה-
רק שר...
עכשיו על הבמה
היא רועדת
לא, זה לא מצחקוק בקהל
היא פוחדת -
אולי בגללו.
|
לקרב שמיכת צמר מרופטת,
להריח את הריח שלך על הסוודר,
להכיר ולזהות כל ריח של גופך
לנשום אותו בתוכי גם כשאני לא על ידך...
|
בוא אליי , רק עוד פעם אחת
לנגב דמעה זולגת, לחבק כתף רועדת
לנשום אותך , הרגשה מוכרת...
|
זה הרגע הזה,
הרגע השנוא עליי ביותר.
|
וגם לפעמים, כשלא ראית - אהבתי
וגם כשזה לא היה ממש אני - פשוט הייתי.
וגם כשהלכת תמיד נשארת
כי לא היתה לי שום ברירה.
|
שוב לחשוב בטעות אולי צדקתי
ואולי זה היה קורה
וכשאביט בעיניך אראה איך הכל משתנה
|
אין לו זמן לים -
הוא לא יודע - לא שעון לא מחוגים,
עם השנים אתה יודע
שגם לאדם בפנים אין שום זמנים.
|
איך יכולתי לדעת,
שעם הזמן, זה לא יותר,
זה רק פחות,
השניות הקטנות של האושר-
לנצח תהיינה בלתי נשכחות.
|
ההיה זה חלום
או ישנה מציאות
שהכל שוב נועז, ילדותי ופרוע?
|
מרחק, מרחק של אצבע אחת על המפה,
מרחק בלב, קרוע מגעגוע, תעתוע
מרחק, מרחק של אלפי קילומטרים...
|
עד מתי זה יימשך?
שואל, מתגרה,
הרי הבטחתי לך נצח
|
קצת קשה לי לרחם, קשה לי הסליחה
מילא היה מבקש,
אבל גם את זה לא עשה הבנזונה...
|
דמעה נוצצת בדמיון שלך
מגשים שאיפות ילדות
ונשגב מהבנה...
|
כשנגמרות התמונות - מתחיל הזכרון,
כששוקע קצף הגלים - מתחיל החול.
|
ולשם אני רוצה להגיע - אל האינסופי, אל המגע שאינו מגע, אל
האין משיכה שמושך כל כך הרבה...
|
|
|
הם זקנים...
הם יהודים...
הם מזילי
ריר...
והם מתכננים
להשתלט על העולם
ועל מסכי
הקולנוע בקיץ
הקרוב!
"הפרוטוקולים של
זקני ציון 2",
פרומו |
|
