|
נולד ב- 1989 למשפחה במעמד הביניים.
מתגורר באיזור אשדוד.
"בלילות אתה מרגיש אותה?" היא שאלה אותי לפתע.
|
"זה לא שזו עבודה קשה." פתחתי את הארונית בתחנת הרכבת. "זו
עבודה טיפה מאתגרת. כמובן שאתה צריך לב מברזל וקיבה חזקה, אבל
אם יש לך את זה, אני ממליץ בחום להיות רוצח שכיר".
|
"יותר מהר", היא פתאום גונחת בזמן שסכין הציידים נמצאת מתחת
לאף שלי. מי היה מאמין שיום אחד אני אמצא את עצמי מזיין זונה
בת 14 מאחורה על הסקודה הישנה שלי כשאני לוגם מבקבוק גולדסטאר
ומסניף קראק מסכין ציידים?
|
באותו לילה התגנבתי לתוך החדר שלה ובעזרת חוט תפירה, סכין
ניתוחים והרבה דיוק יצאתי עם זוג אוזניים חדשות.
|
צדי הכביש הראשי היו מלאים בגופות של בעלי חיים. זה טיפה מוזר
שבמקום מקושט שבו המתים נמצאים מתחת לאדמה, זה לא מקובל לטייל
בלילה, אבל במקום שבו גופות אכולות רקבון נמצאות מולך, זה
מקובל בהחלט לטייל.
|
"איזו מילה?", הוא שאל בפליאה. "דם", אמרתי, "יש בה משהו יפה
ומלוכלך יחדיו". הפסיכולוג השמנמן זרק את הנייר הספוג בדם לפח
האשפה ופתח את הקלסר שהונח לידו. הוא דפדף עם מבט מוזר על
פניו. "לא אמרת שאתה מפחד מדם?"
|
הוא עמד מעל המנגל והעשן שעלה מהבשר החרוך טייל על בטנו
הגדולה, ליטף את פניו ונעלם אל האוויר. אחרי זה, כשהלכתי
לשירותים שמעתי המון בלאגן בחוץ.
|
פשוט לקשור אותו לכיסא ולשחרר את הכעס והתסכול על הפרצוף שלו.
|
היא התעוררה בתוך חדר לא מוכר קשורה לכיסא עם טעם רע של מטבעות
בפה. היא יכלה לראות שעל השולחן שלידה נמצא תיק המסמכים שלה.
"אני שונאת את הטעם לוואי של הכלורופורם" היא מלמלה לעצמה.
|
אחזתי בידה של ג'קי ומשכתי אותה מכסאה לכיוון איזור הריקוד
המואר באופן חלקי.
"רקדי איתי." לחשתי לה. "לא אוכל" היא ענתה ופסעה שני צעדים
לאחור.
לא הייתי צריך לשאול מדוע. הסיבה הייתה ברורה.
|
בתוך החדר השחור, על כיסא שחור, מעבר לשולחן משרדי שחור ודלת
שחורה ישבה דמות בחליפה שחורה.
|
|
|
למד את בנך
לשתוק
לדבר ילמד במהרה |
|
