|
ריח הזיעה של החייל הסרבי שרק לפני שעה גחן עלי לא הרפה מאפי,
ובראשי הדהדה כל אותה העת האמירה עליה חזר כל אותן דקות בהן
חזר וחדר אל גופי והכה אותי באגרופיו ללא הרף "מוסלמית מסריחה,
מוסלמית מסריחה, ישו דופק אותך, תגידי תודה"
|
אני חושב שהרגע שהפסקתי להאמין באלוהים היה הרגע בו יובל אמר
לי שמגרד לו בכף רגל ימין. הסתכלתי בעצב על המיטה בה שכב יובל
ולא יכולתי להסיר מבטי מהחלל הריק שהיה בקצה המיטה. בדיוק
במקום בו רגליו היו אמורות להסתיים, היה כתוב בברור "שייך לבית
חולים סורוקה
|
האמת היה שכמעט חייכתי כשהוא שאל אותי אם אין סיכון שהוא לא
יצליח להיות עם הבתולות אם הפיצוץ יפגע בזין ובביצים שלו,
בשניה הראשונה לא הבנתי על מה הוא מדבר וכשהבנתי כמעט ואמרתי
לו וולאק יא אהבל, אתה הרי לומד מדעים, הכרתי אותו בהרצאה שלי
על פילוסופיה של המדעים
|
אל תפחד אמרתי לעצמי ושיחקתי עם דוושת הגז הלוך ושוב. הנה תן
גז, אמרתי, תרביץ, אבל לא יכולתי, לא יודע למה, לא יכול
להסביר, רק חשבתי כל הזמן איך מיכל הולכת ומתנצלת בפני כולם
בשבעה על זה שהתאבדתי, מנסה להסביר שזאת הייתה תאונה
|
ולפתע שאל, חשבת פעם איך יהיו השניות האחרונות בחייך? שתקתי לא
יכולתי לענות שדווקא כן חשבתי. הוא המשיך, תמיד חשבתי שיהיו לי
כמה שניות אחת או שתיים אולי פחות אפילו, אבל אף פעם לא חשבתי
על דקות אף פעם לא חשבתי שיהיו לי דקות, שיהיה לי כל כך הרבה
זמן לחשוב
|
|
|
אם זאת הבמה
החדשה, איפה
לעזאזל שמו את
הישנה?
אב הבית חוזר |
|
