|
נולד בשמונים ואחת. בא, ראה והלך לישון.
"היה לו פוטנציאל, אבל הוא לא ניצל אותו"
(מחנכת כיתה ד' 3 בבית ספר "היובל")
"הוא היה כמו בן בשבילי, חוץ מהעובדה ששכבנו"
(סמ"ח קורס מצ"ן - בה"ד 7)
"סקס, סמים וקרח תשע - אלו היו הימים"
(חבר ילדות)
"כולם לעצום עיניים ולרוקן את הראש" פקדה עלינו המפקדת בניסיון
לבצע מד"ס הרגעה בשיטת ג'ייקובסון. "לרוקן את הראש ולחשוב על
חוף ים, על אי בודד, על עצמכם, לבד, בלי שום רעשים. בלי
"הקשבים", בלי הקראת זמנים, בלי צבא בכלל, רק אתם ורחש הגלים.
תרגישו את הרוח משחקת
|
הוריו היו שני אנשים טובים, שאהבו את בנם יותר מכל דבר אחר על
פני האדמה, והיו מוכנים להקריב את חייהם למען בנם, וכך גם עשו.
כשהגיע לגיל הבגרות, שני ההורים נכנסו למכונית וגרמו לתאונת
דרכים שהרגה את שניהם, ובכך הורישו לבנם את הכסף מביטוח החיים.
|
כבר שבוע עבר מאז הבחורה האחרונה שלי. שבוע, וכבר אני לא יכול
להתאפק שלא לחשוב על הבאה. הפרידה ביננו הייתה מכוערת, אבל לא
מדי. כלומר, כמעט כל הפרידות שלי היו מכוערות ובכי וצרחות כמעט
תמיד היו מעורבים בהם. לרוב, הבחורה הייתה בוכה מעט, צועקת עלי
|
השולחן כבר ראה ימים טובים יותר. הוא התנדנד בכל פעם שהניחו
עליו משהו, בין אם זה היה מרפק או צלחת, מאיים להתפרק בכל
שניה, אך מחזיק מעמד איך שהוא כבר שנים. היה משהו מצחיק בהתמדה
שהראה השולחן הזה אחרי כל כך הרבה שנות אי-יציבות.
|
לכולם זה קורה, גם לגדולים ביותר: לאלתרמן, לשייקספיר,
לנתניהו. אז גם לי מותר, לא? "זה יעבור מתישהו", אני אומר
לעצמי על בסיס יומיומי אבל זה לא עובד. אני קורא מאמרים
ב"הארץ", קורא שירים, סיפורים, אבל גם זה לא עוזר. מחסום
כתיבה.
|
ראיתי באוטובוס בחורה זקנה. היא נראתה לי זקנה איכשהו, אין לי
מושג איך, אבל מבחוץ היא נראתה כאילו היא בת תשע עשרה, מקסימום
עשרים, אבל אני לא יודע, היא נראה זקנה. היא לא הריחה כמו
זקנה. היה לה, למעשה, ריח די טוב, והיא גם לא הלכה כמו זקנה.
|
כל כך ברור. כל כך בנאלי. כל כך חסר משמעות. כל כך חוזר על
עצמו. גל חום עוטף את האוטובוס. מרוב חום וראשים נוטפים דם,
אני רואה את הגג עף.
|
יכול להיות שאני מקטר יותר מדי, שאני לא מספיק יצירתי, לא עושה
שום דבר חוץ מלשבת, אבל משהו חסר לי בחיים. השיגרה הורגת אותי.
אני מרגיש שאני כבר לא יכול לסחוב, אבל מפחד להשבר. כבר שמעתי
סיפורים על מה שקרה לאלו שנשברו, ואלו לא סיפורים יפים.
|
אני מדי פעם מגניב מבט לעברה. אני בטוח שהיא יודעת שקלטתי את
המבט שהיא שלחה אלי כשעליתי אל האוטובוס. היא יודעת איפה אני
יושב. ביננו מפריד החיבור של האוטובוס הארוך, והיא יודעת שאני
מסתכל עליה מדי פעם.
|
כל אחד עשה בחיים שלו, לפחות פעם אחת, משהו טוב. לא סתם טוב,
אלא משהו ממש טוב. אני רואה דוגמאות לזה כל יום באמ. טי. וי.;
אנשים עשו שיר אחד טוב, או מצליח, וזהו. אבל רק אחד, וזה
מפליא.
|
עוצם את העיניים, מנסה לחשוב מחשבות טובות, מרגיעות, מרדימות.
המוח נרגע, אבל הגוף לא נח לרגע, מנסה לחשוב על דרך כלשהי
להתקרר.
קם והולך למקרר, שותה מים קרים, זה לא עוזר.
|
אני כל כך אוהב עצרות שלום. סקס, סמים, אמנות, על כל אלה הייתי
מוותר רק בשביל להיות בעצרת שלום. אבל שתהיה בכיכר רבין. לא
סתם אחת ברחבת מוזיאון תל-אביב.
|
נהג המונית שלי, שכנראה לא מחבב יותר מדי את המקצוע שבחר,
הסתכל עלי במבט רצחני. כל הנסיעה הוא לא אמר מילה, בעוד שאני
שוטח את האידיאולוגיה שלי ועד שהוא החליט לדבר, יצאה רק מילה
אחת מפיו: "צא!".
|
"שמע, זה די טוב, אפילו טוב מאוד, אבל משהו חסר לי...". כן
בוס. ברור בוס. אני כבר אעבוד על זה בוס. מדהים, הוא כל כך
צפוי, אפילו לחשוב על התשובות אני לא צריך. כל כך הרבה זמן
לעבוד אצל אותו בנאדם, אצל אותו עורך, להקשיב לשטויות שהוא
מדבר
|
יש בו משהו נאיבי.
אולם בבחינה מדוקדקת יותר ניתן למצוא אצלו כמה שלדים בארון,
נשמות כואבות שנכוו לאחר שהפקידו בידיו את רגשותיהן,
את ביטחונן, את אמונן.
|
המחשבה הקודרת במורד גבי מטיילת
בגללה נשלפתי מן החלום
הזיעה הקרה והרעד והפחד
מהמוות הצילוני היום
|
|
|
<טוק טוק טוק>
"שלום, משפחת
מנדלשפוצר?"
"כן"
"שלום, מר נעים
נמצא?"
"לא, נעים מת
מזמן!"
חוקר הסלוגנים,
חושף את האמת
מאחורי המשפטים
שמלווים אותנו
כל יום. |
|
