|
"ורציתי לגזור מן החרדות
עגול של שקט
שישתקף בתוכו טוהר השמים.
ואהיה כציפור
ואהיה כציפור"
(זלדה)
בואי אליי
בין המילים
את יודעת לפסק נכון
(וגם לפשק),
יודעת לדבר
ולהגות
|
צחוק פרוע,
מיתר קרוע,
בית רעוע
ופסנתר לא מכוון.
|
ניתן להפוך כל טרגדיה
לאגדת ילדים
אם רק יודעים איך לעשות זאת.
פשוט צריך
לשנות את המשפט האחרון בעלילה
|
שעשועי אהבה בתוליים
מונצחים
על ספסל ישן בגן
|
אולי אני טובה
אבל בשביל מה?
בעצם, בשביל מי?
בשביל עצמי או בשביל אנשים אחרים?
|
נפשי מתלקחת
אל מול זיכרונות עתיקים,
אני לא שוכחת
מבטים עמוקים.
|
התמכרתי לשתיקה שלך
ולתלישות שלי,
התרגלתי לבכי שמאחורי הצחוק
ולשחקנים שעומדים מאחורי הפרגוד.
|
היא ירדה מהאוטובוס
אבל לא בכוחות עצמה
היא נפלה מהמדרגות
היא לא הייתה עצמה
|
ציור שהתחלת לפני שמונה שנים
ולא סיימת.
וילדה בלי פנים
עדיין מחכה שתציירי לה עיניים.
|
משהו בי רוצה לעצור
ומשהו דוחק בי להמשיך
הלילה מחשיך
הבוקר צריך
אנשים חיים
|
בלילה הזה,
חלומות מעושנים
יוצרים בראשך
מציאות פיקטיבית
|
הוא מצא את החן שלו
בעיניים של האיש שישב לידו
|
אני אוהבת את הדמות האלוהית הזאת
אבל היא לא באמת אלוהים
כי כשהדלת נפתחת
היא נראית בדיוק כמוני
ויש לה עיניים וגוף ונפש
|
כשנשפת בעורפי
והרגשתי את הבל נשימותייך
רציתי שהרגע הזה לא יגמר לעולם
|
ושמעתי אותך
שותקת
ואהבתי אותך אילמת.
|
סדק בקיר
ידיים שבורות,
זה לא כואב
את יכולה לירות
|
היא היתה אפופת מסתורין
כאשר ליקחה זרדים בקמין...
|
אני מחכה ללילה
שאת תפתחי לי אותה עם השיניים
ותשחררי אותי מהמחנק.
|
נכנסתי
למדור האבידות
בתחנת הרכבת
לחפש חלום ישן
|
חלמתי שאני צועקת
בגרון ניחר
וכל האנשים עומדים ושותקים
|
המחשבה
שאולי יום אחד
תשנאי אותי
|
את טובה מדי,
טובה מכדי לחשוב
שאת רעה מדי
בשבילי.
|
והתרסקתי
אל תוך מראת הכאב,
הטחתי את עצמי בעוצמה
כנגד דמותי
המעורפלת,
המגושמת,
החוטאת
|
היית צריכה
להתרחק
כמו שאת תמיד עושה,
כשאין לך סיבה
מספיק טובה
להתקרב.
|
עצם הידיעה
שאתה יודע
יותר ממה
שאתה רוצה לדעת
|
צלילי פסנתר מינוריים
השתוללו בראשי -
לחיות!
לשיר!
לצעוק!
לצחוק!
וכל הקלידים נתלשו לפתע ממקומם.
|
אנשים יחלפו על פנייך
ואת תאמרי להם שלום
כי עכשיו
יש לך זמן
|
את מליטה את פניך
בכרית הדמעות הישנה שלך,
ומדי פעם שולחת ידך
לנגב דמעה מלוחה
|
לא היית שם,
גם כשרציתי אותך שם
|
כמו סלע עצום
שנתלש לפתע ממקומו
ומתרסק במורד ההר
כאילו לא אכפת לו
מכלום.
|
אתה כבר לא בטוח
שהאנושות היא
דבר כל כך פשוט
כמו שחשבת פעם,
כשלא היית צריך
לחשוב יותר מדי...
|
אתה נאבק
עם הקול הפנימי שלך,
מנסה להוכיח
שאתה יותר חזק ממנו
|
מאחורי המראה
שתלויה
על הקיר
|
ורק אני יודעת
כמה שאת צריכה אישור
לזה שאת נורמלית
|
ואיך הכל כל כך פגיע
כמו פצע שטרם הגליד
וכל נגיעה
צורבת
מזכירה לך
שלא חלף מספיק זמן
|
כמה רציתי לחזור
לשם,
לספסל מאחורי הבית
|
ארבע בבוקר
ברחוב אלנבי,
שפתיים נושקות
לכוסות זכוכית גבוהות
וצחוק פרוע מהדהד
בין הקירות.
|
זה מלא נוכחות,
כמו תפאורת
פנסי הרחוב
המציגים לראווה
את הלילה
|
זה נימוח בפיך
כמו מנגינה שקטה
שממשיכה להתנגן בראשך
גם אחרי שהיא נגמרת
|
נפרדת מעצמי
וממך.
מילדות עשוקה
שעשויה מפלסטיק זול
תוצרת סין.
|
אני רוצה לדעת
אבל זה פשוט קורה
ואני משתגעת
משתגעת מבפנים
|
ימששו.
ילחצו.
יהססו.
יבדקו את הסחורה
בחשדנות ישראלית טיפוסית.
|
תוותרי, אני אומרת לעצמי
תזרקי את המטבעות לפח
את לא צריכה אנשים עם אגו מנופח
|
איך התאהבתי בך,
תמיד הולכת לאיבוד
בשביל הזה...
השביל המשובש שלי
|
ליבי הולם בקרבי
החיים חולפים לידי במהירות מסחררת
מפזרים ענני עשן באויר
|
זה לא פשוט
היא אמרה
במין פשטות
לא ברורה
|
פרח יקר,
גידלתי אותך בזעת אפיים
ויתרתי על פת הלחם שלי
כדי שתתפתח יפה
|
אני יודעת שזה לא פשוט
לחייך כשסוחטים לך לימון בתוך העיניים
ואומרים לך שהנפש שלך עשויה מרוח ומים
|
קוצר נשימתי
ודפיקות לבי המואצות
מזכירים לי
|
ככל שהשעות
ממשיכות לטוות במוחי
קורי דמיון מעוותים
|
אגרופיו קמוצים
צמודים לחזהו
והוא אינו מבקש דבר
|
מהדקת את החבל,
המחשבות שלי
מגבירות את הסבל
שמגביר את הצורך בניקוטין.
|
אף אחד לא שמע
איך דמעותיי
נספגו בסדין
|
הנאה צרופה
מהפשטות
הנכנעת למורכבות
|
זה כל מה שנשאר לי
ואותך זה לא מעניין
כי לך אין מציאות
|
קראתי לך מתוך חלל שתיקתי
שתבואי לנגן בי
מנגינות של דרך.
קראתי לך -
ולא באת.
|
ככה לא תצטרכו
להתאמץ להעלות חיוך
על פניי,
אני מקצרת לכם
|
רוח תשוקותיי
מלטפת את הוילון
|
ובלילה ההוא
רעש מחריש אוזניים
קטע באכזריות
את השקט האלוהי
הפועם בגופו
של היקום
|
צפצוף מחריש אזניים
מעיר אותי משנתי
לא רציתי שזה יגמר
|
זוכרת איך רעדת אז מקור?
ואיך הרוח פילחה את אוזנייך
בשריקה צורמת...
|
עונג צרוף
טבול בכאב ארוטי
נושך את שפתיי,
משאיר סימן כחול על צווארי
|
השעות לא פוצעות,
כבר לא נוגעות בי,
לא משתהות,
ממשיכות לנוע בחלל הזמן
בין מחוזות השפיות.
|
שעה מוזרה
לכתוב עוד שיר
שמזכיר לי אותך
|
השכנים תמיד כועסים
אומרים שאני עושה יותר מדי רעש
איך הם שומעים
אני צורחת בלחש
|
וההבנה זורמת
בעורקי המודעות,
עוברת דרך
צינורות חלודים
של משמעות.
|
רציתי רק לבעור,
לשנייה אחת...
ואז שישפכו עליי מים
וישאלו אותי
אם הכל בסדר
|
אין חיות מפחידות ביער. יש רק חיות שפוחדות.
זאבים בודדים, תנים מייללים מכאב, אנשים פצועים.
|
זה כמו לנסות לרוץ בכיוון ההפוך מכולם,
בסוף אני אתנגש במישהו ואפול.
|
אם הולכים ברחוב אלנבי כל הזמן ישר מגיעים לים.
הים זה הסוף של אלנבי. ואני תמיד הולכת לים. אבל מעטות הפעמים
שאני באמת מצליחה להגיע אליו.
|
לא רוצה שתחשבי
שאני מנסה
למצוא חן בעינייך,
אפילו אם זה נכון...
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
אבל סבתא, אני
שונא ברידג'!
את לא רוצה שנצא
החוצה ונשחק אחד
על אחד?
אפרוח ורוד,
נכד למופת (4) |
|
