|
 99160309
שלום. קוראים לי נטע, ונולדתי בשנת 1988. אני כותבת
שירים מתמיד, אבל גם סיפורים, במיוחד מהעת האחרונה.
בציור, אני אסון. בשירה, אני בסדר, אבל אין לי מוקלט
על המחשב, וגם אין לי מושג איך שמים. אז מה נשאר?
סיפורים ושירים.
מקווה שתיהנו,
נטע דנט.
לאחר שהשיחה ניתקה, חזרתי מהר לשירז. הוצאתי את המימייה שלי,
ופתחתי את פיה. טפטפתי כמה טיפות לתוכו. אנחה קטועה נמלטה
ממנו, אבל היא לא התעוררה. באותו רגע, האמבולנס הגיע. יותר
נכון להגיד שהאנשים עם האלונקה הגיעו. האמבולנס לא עבר. הם לא
נתנו בי אפילו חצי מבט.
|
לורסן מצאה את עצמה עומדת בין שני שערים, וביניהם שלט מתנדנד
שכתוב עליו 4מידע4. היא הלכה ישר. היא הלכה משך זמן לא ספור.
לקח לה זמן מה להבין שאין זמן. כשהגיעה לבסוף לביקתה קטנה,
ונכנסה פנימה.
|
ניסיתי בלילה להירדם שוב. הלכתי לישון באיזה חמש אחר-הצהריים,
והתעוררתי בשתיים וחצי. לבית הספר אני הולכת אחרי שלא ישנתי כל
הלילה. וככה? ברור! אני אפילו אתפוס טרמפ עם המורה שלי
לאנגלית, שגרה שש קומות מתחתי!
|
When my life isn't fair,
and going a bit slower than them,
I can take my life back,
only if I thake a deep breath.
|
בתוך הקוצים,
הדוקרים,
המכאיבים,
רואים שורות של קברים.
|
רואה אנשים בצבע אפור,
אך בינם, יש ילדה קטנה,
שצבועה באדום.
|
כשהלב דואב,
והמוח כואב,
הוורידים רותחים,
ומקפיאים עורקים.
|
אך רק בדרך אחת הוא יעלם,
בכך שתלמד אותי,
דבר אחר.
|
בקרבה, במרחק,
חשיכה תמיד תזרח.
צללי האור,
יאפילו על הנרות שבחשכה.
הדרך החוצה - תמיד תהיה משאלה.
|
בלי קיצורים, שטח את לבך,
לך היא תקשיב, תתן לך את כל זמנה.
תאמר לה מילה, היא תפתח אותה לדיון,
ואחרי שתדבר איתה, אתה תלך לישון,
ולא תרגיש כלום.
|
נערה בשיח רואה את הכל,
אך את עצמה לא תראה.
נערה בשיח נדקרת מעלה,
אך היא לא תצא.
|
פסל של אבן עומד עידנים,
פסל של אבן נראה רגשני,
פסל של אבן בדמות של אישה,
מנסה להביע אהבה.
|
פעם בשנה,
זה זמן לשימחה.
פעם בשנה,
החיים הם לא בדיחה.
|
חברים, הזמן הגיע,
לזקוף ראשינו בגאווה.
כי לא רחוק היום,
בו תגאה בנו תקווה.
|
|
|
יום אחד יבוא
ובנים לא יגעלו
כל פעם שמזכיירם
את המילה מחזור |
|
