|
עם כל כמה שהכל כל כך נורא,
הכל, לא כל כך נורא. תחיו.
הוא היה מקסים, הוא נתן לי להרגיש שיש צדק בעולם. שהנה, אחרי
כל החרא גם לי יש אושר שמחכה לי בבית אחרי העבודה. ושהכל, אבל
הכל מתגמד ליד האושר הזה. האושר שנקרא דניאל.
|
לקח לי שש שנים, שש שנים פחות יום ליתר דיוק, להגיע לקבר שלו.
זה היה היום של לפני האזכרה שלו, ואני, נסערת עדיין מההחלטה
המהירה לבקר שם, הגעתי לבית הקברות בלי פרחים, בלי ספר תפילה
ובלי כלום חוץ מזיכרונות.
|
עד היום היא זוכרת איך בנסיעה באוטובוס הביתה, עם דמעות
בעיינים ומחנק בגרון, עם ההבנה שהחיים לא הוגנים ושאנשים הם
פשוט רעים, נשבעה להימנע מרגשות עזים, להימנע מהשנאה שתמיד באה
בעקבותיהם, להימנע מחיבת אנוש.
|
ככה, כשהמשקפי שמש מכסות לי חצי פרצוף, כמעט אי אפשר להבחין
בדמעות. רק מי שיסתכל ממש טוב יבחין בלחיים הרטובות.
אולי אני סתם טעונה רגשית בגלל הטירונות והכל, אבל זאת לא
הסיבה לבכי שלי. אני יודעת שכולם חושבים שקשה לי בצבא, אבל הם
פשוט לא מצליחים להבין.
|
"מלא זמן לא ראיתי אותך, תביאי חיבוק, התגעגעתי..."
אני קופאת, ולפני שאני מספיקה לזוז אני כבר מרגישה אותו סוחב
אותי אליו, הידיים שלו על המותניים שלי, הנשימות שלו על הצוואר
שלי. אני רפויה, לא משתפת פעולה. לא מרחיקה כדי שלא יחבק חזק
יותר אבל גם לא מחבקת. וא
|
without you i'm alone, and alone i cant last
|
הדם, של כולם, שלא מפסיק לזרום,
דם מבוזבז של שנאה, של קידוש אל, של אנשים,
דם של שלום.
|
מתי יהיה טוב כמו שמספרים?
אולי זה עכשיו ואנחנו לא מזהים?
אולי אנחנו לא לבד, אנחנו פשוט מרגישים בודדים.
|
משכנעים את עצמם בשקרים-
מנסים לתת עוד כמה רגעים לשנות,
לתקן, לתת לחיים עוד כמה הזדמנויות,
אבל הרוב לא טורחים לשנות פה דבר,
משאירים הכל כרגיל, ובלב עוד קר.
|
בדרך שמענו חדשות- עוד נערה, יותר נכון ילדה, נאנסה באיזה
מושב, עוד צעירים נהרגו בכבישים, עוד חיילים נהרגו בשטחים, עוד
לא הגיעו להסכמים, וגם השיר החדש של הדג נחש- מספרים- שהתחיל
מיד אחרי החדשות, גורם לך להשפיל מבט נוכח המצב בארץ הקודש,
תחילת שנת תשס"ג.
חג
|
אני שונאת להרגיש כל כך חסרת אונים בדבר היחיד שאני אמורה
לשלוט בו לגמרי - החיים שלי,
ואני לא מרגישה אהבה בכלל,
ואני לא מצליחה להפסיק לבכות מבפנים,
ולפעמים גם מבחוץ.
|
|
|
תגידו, גם אתם
מתעצבנים מהמבטא
של הארגנטינאי?
בהנח בצל |
|
