|
עזב אותי בוכייה על הספסל בטיילת. פשוט הפנה לי את גבו והלך
משם, לא מביט אחורה אל האישה, שאהב. לא מוכן לראות את הכאב
בעיניה של האישה, שאוהבת אותו.
|
בניגוד לשאר ה"מנים" הוא לא גר בין גרדי שחקים בעיר גדולה, לא
הייתה לו בחורה, לא היו בובות בדמותו, הוא לא ידע לעוף ולא
הייתה לו זהות סמויה. למעשה, לא היה בו דבר סמוי. הוא פשוט היה
איש האמת, או בשמו הלועזי- טרומן.
|
"תפסיקי להתנהג בטירוף!" הוא מנסה להיאבק בה.
"תתרגל!" היא צועקת. "התחתנת עם משוגעת!!"
|
התרוממתי לרגע במהירות, חשתי מסוחררת.
הבדידות בדירתי מוחשית יותר בשעות קטנות אלו.
הבטתי סביב למיטתי הגדולה והריקה למדי.
עבר זמן רב מאז שאכלתי באמת.
זמן רב מדי.
|
בעוד שאני מחבק את ענבל שלי, סנוורו את עיניי אורות בוהקים.
לעברי קרבה דמות מוקפת בזוהר לבן. כמו מלאך. הזוהר כמעט עיוור
אותי. חוץ מהדמות לא יכולתי לראות דבר. צמצמתי את עיניי למען
סינון האור, ואז ראיתי אותה בברור. היא הייתה אחת חלקה.
|
במבה. זה הכה בהם בזמן שישבו ואכלו במבה.
|
העץ הזה היום הוא בשיא פריחתו.
אולי מעט מעבר לו. סגלגלים קטנטנים מתחילים לצנוח ממנו הלאה אל
הספסל מתחתיו ומעטרים אותו.
|
את צולעת לפרוזדור ועדיין אינך מוכנה להוריד את הסנדל השני
מרגלך.
את נשענת על החלון, רואה את העננים הכבדים בחוץ, וקשה לך
לנשום.
שוב השמלה לוחצת.
לא?
.
|
שכחתי לציין שזהו היום בו אתה הולך לפגוש את ההורים שלה?
אז זה היום. ואיחרת את האוטובוס, אז אתה הולך ברגל.
אבל הרמזור המזוין לא הופך ירוק!
|
נצנוצי האש האדומים של בדלי הסיגריות מרצדים מולה. היא מתמכרת
לתחושה של האנרגיה המשתחררת. החום שיוצא מגופה מלטף אותה
באצבעות לחות. ידה הימנית מתרוממת לעבר קודקוד ראשה, מושכת את
שערה לאחור, גולשת לצוואר, כתף, חזה, מותניים. ז'ניה נענעה את
ישבנה במיומנות מושכת
|
זה הטירוף שאוחז? או שמא המטורף אוחז בטירוף?
|
אולי עמוק בפנים תמיד ידעתי שזו הדרך היחידה להימלט, שמא אהפוך
לטרף. הרוח מצליפה בעיניי הלחות ומעוורת אותי. עכשיו שהעולם
יסלח לי.
|
הוא קרא את המילים "אני לא רוצה יותר. אני רק רוצה להיות
מאושרת", אשר היו משורבטות בפתק זעיר, אותו השאירה אחריה על
הדלפק במטבח ביתו. את הפתק אסף, והכניס אל כיסו.
|
היא מתרוממת מעט מהכר, ומביטה אליו. הוא מסתובב אליה, מחייך
חיוך גדול ומוכר, מתרומם מעט, ורוכן לנשקה על שפתיה.
"הכל אני אוהב בך!" הוא כמעט צועק.
|
הגעתי לספרה אחת.
צמרמורת מלאה את כל גופי.
הידקתי את עפעפיי לעיניי.
א-פ-ס.
היא צעקה!!!
|
המגבים מסירים אויר קר שהתעבה על השמשה הקדמית. כל כך חשוך
בחוץ. כבר כמה קילומטרים שאין בסביבה אף סימן חיים.
|
אני מביט בעיניים היפות, שנפתחות מולי לאיטן, מביטות בעיני ללא
ידיעה. מתחננות שאגלה להן היכן אני. ואני מנסה, צועק, נוגע,
מביט.
והיא אינה רואה אותי.
|
בחור צעיר אחד עם חליפה מטייל על הפס הצהוב, סתם כדי להתגרות.
כמו בכל בוקר אחר, מנסה לאתגר את עצמו אם יעז הפעם לקפוץ
|
אהובי,
רק רציתי לומר תודה.
על כל הפעמים שהיית שם,
ונתת לי להקשיב לך.
|
באצבעותיו החדיר בעיניה
תבונה.
|
הרוח תנשב ותפזר עלים, עלים
וסוכרייה על מקל מכוסה באבק
תעוף ביניהם ותספר סיפורים
|
חיוך מסתורי,
שומר סוד,
סוד,
של יום חורף ראשון.
|
וקול
כאילו משהו נשבר.
החושך חזר.
|
בלילה, כוכב שמנצנץ מהשמיים רואה:
אישה עומדת על גשר, מביטה אל המחר,
|
אני עומדת מעל הבור הפתוח. עומדים הגברים מסביבך ומכסים אותך
באדמה בוצית. תמיד שנאת בוץ. עכשיו אני מבינה מדוע. עכשיו גם
אני שונאת בוץ. הוא לוקח אותך ממני.
אתה זוכר? הייתי אוהבת לראות אותך בבגדים לבנים. היום אני
שונאת.
|
לו הייתי נראית כמו שאני באמת, קרוב לוודא שהייתי מאוד שמנה.
|
ישבתי מולו, הבטתי בו אוכל תפוח עץ. הוא ישב ליידי ונגס.
רחש הנגיסות הפנט אותי. "אני מאוהבת", שיננתי לעצמי. הבטתי
בעיניו. התפוח היה לו קצת חמוץ. הרגשתי. חייכתי.
אהבתי.
|
הבנתי, שאנשים מחייכים יותר, כשאני שקטה. אז שתקתי.
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
לכו, אבל לאט
(ותנקו אחריכם)
ביל גייטס,
אפילוג, תוכנת
חלזונות |
|
