|
אבל, ברגעים שכאלה, שאתה שוכב שם, יסורי גסיסתך תוקפים אותך
ללא הרף.
אתה חושב.
באמת זה היה צריך להיות?
|
קודר הענן, נושבות הטיפות אל מול חלונו של הילד, מתמזגות
הטיפות עם דמעותיו,
מתמזג הענן עם נפשו המותאמת, וזולגות, זולגות הדמעות, גדולות
וחמות, נושרות
על רצפת החדר הדל.
|
כאשר הרגש מחלחל פנימה,
ורגש תעוב פורץ החוצה,
מחלל את הלב הטהור, כ"כ
|
אבל, היא, בניגוד לאחרים,
ההם, מסוגלת לראות מה יש בפנים.
ופה, היא היחידה ביופי, בשלל כיעור.
כמה זיופים, בעולם כל כך מלא.
|
התאירי לי תקווה, יקירה?
התוציאי אותי מתוך לבה שחורה שאליה הבאת אותי,
ומרגישה אני, שכאן אנוח לעולם?
כך מתייפחת היא, ונאלמת דום.
כיצד הדברים הגיעו לכך.
|
אני רומנטיקנית חסרת תקנה, מהסוג הזה, שעדיין חולם בהקיץ,
ונאנח כל פעם שהוא רואה זוג מתנשק בטלוויזיה, וחושב במרירות
לעצמו- למה תמיד זה קורה להם ולא לי?
|
והוא התחיל ללכת.
הליכות מהירות, מדודות, שקולות.
הוא ידע שאם יעז ללכת הליכות חופשיות זה לא יהיה בסדר.
אסור ללכת הליכות חופשיות.
והוא הלך הליכה שקולה.
|
|
|
צ'אאאארג'...
ברוך גולדשטיין
יוצא להתקפה
אחרונה בהחלט. |
|
