|
ומי שם לב למי, למי אכפת באמת, מי שם לב למי, הרי לך לא אכפת -
לא, זה לא נכון, אכפת לך, אכפת לך מי שם לב למי
|
כשהיינו ילדים, אחי ואני, היינו לוקחים את העלים המיוחדים של
המכנף הגדול, שבקצה הדשא, וזורקים הכי חזק שיכולנו לשמיים
|
master. should you
come to see them, I
|
I come from down under
from beneeth the surface
|
זרובבל שתים עשרה
אני מכה לכל הכיוונים
זרובבל ארבע עשרה
אני שולח יד ורק
|
כמה מכוערים האנשים בערבי שירה.
ערב רב של פוזלים, פסחים ועקומים.
|
אורי ילדה של ים וגם
של מסירות. יום אחרי יום
במשך כל הקיץ היא אוספת שם
בקבוקים מלאים בשמש, ומתיקות.
|
נו מה, רצית כמו ב"טור דה פראנס"?
איש גדול
אופניים דקים
חיוך רחב.
|
אם לא מרגעים
מאין-נולדים שירים? מאיפה הם באים באמת
הרגעים הרבים
שיש לאדם בחייו?
|
אני סנצ'ו פאנצ'ו, נושא כלים.
אני סוחב אותם, עבור דון הקישוט שלי.
תמיד צעד אחד מאחוריו, אני צופה בו נלחם בתחנות הרוח;
כל פעם מחדש, אני מופתע מהאדיקות
|
לא תהא חברה חופשית מערך
כל עוד אדם מגדיר עצמו ברכישה
|
האדם בבחינת היותו אובייקט של ההיסטוריה הפרטית שלו
הינו מרגע פתיחת פיו (ורק מרגע זה)
סובייקט של הווייתו העתידית.
|
בן-אנוש - עשה שקדם-הכרותיך יעשו לסערות.
רק כך, תכיר בקדם-סערותיך.
|
האני הינו דבר ריק
המגלה עצמו
במבטו החוצה.
|
גם ובעקר
את רעידותיו הקטנות ביותר של סייסמוגרף היום-יום
לכתוב. לכתוב ולכתוב.
|
מה יש ב
אנשים, שיודעים לשיר. הם מדברים,
האנשים שיודעים לשיר, כמוך
וכמוני. יש להם, גם לזמרים הטובים,
|
אשמתי לאחי, לאחי הקטן.
אשמתי לו
מזמן.
|
את הבשר הרך הרך הזה, המתקלף.
לפרוס דק-דק,
ולטגן.
|
חבר יקר
בבואך לכתוב שירה עכשווית
או סתם בעברית, אבל לא פרטית
אנא הקפד להישאר על הקווים
|
כשהלכה
לא ידעה עצמה,
רק פחד. אל תלך, היא ביקשה,
אל תלך, אני פוחדת. אני חוששת
|
בחור יושב אוחז משקה
כמעט רואה
כמעט קשה
אבל הקליפה,
אבל הקליפה.
|
מעט-מעט
להספיג חתיכת בד
ולסחוט בדלי.
|
ליבת כור חסרת שליטה,
כיפת בטון סדוקה.
''נטע"... ''נטע"...
|
מעל ל "ביג" בבאר שבע
בתקופות מסויימות של השנה
|
אבל גם דסקרפטיבי, היא מילה עצומה
מלאת עיצורים פולשניים
מלאת חיתוכים גסים
--שטופת מיניות ורוויה ביצר.
|
קומקום לקפה בבוקר עוד אין.
אך יפה מראה בית הלובש צורה.
|
זה פתאום
תפסותי, זה תפסותי
שהעייפות הזאתי, תהרוגותי
|
קורה שאתה מתבייש בחלומותיך.
פחות מכך, במעשייך.
ובמותך לא תתבייש כלל,
ייוותר מיותם.
|
הורים רוצים לדעת בניהם.
הורים שואלים בנים
שאינם יודעים עתידם, אם
אינם יודעים ש
|
בואי, אהובה, בואי אל רגעיי -
אל הטריטוריה המסומנת היחידה שלי,
בואי, צלמת נשיונל-ג'יאוגרפיק שלי,
בואי ועזרי לי לתעד. אך היזהרי,
אני רעב
אני רעב
|
"במה אתה בוהה?'', היא שאלה אותי.
שבע בבוקר, אנחנו מרוחים על הבר,
אפילו הכביש שמאחורי החלון הגדול עדיין ריק.
"בחלל הגדול", עניתי בעייפות, בלי לחשוב באמת.
|
כילד, הייתי בונה טיסנים
היינו נוסעים לשדה
מחפשים;
|
מה מייחד זוג אוהבים? סקס
גם יזיזים עושים.
הרגלים, יש גם לנשואים מרירים.
וגם לאמא ואבא אומרים - אוהבים.
|
מחר כבר ירד גשם
ושוב אני מגיע אל החורף
לא מוכן.
|
אתה נכנס לחדר ויש בו
ריח מסוים,
ריח של משהו שבדיוק יצא.
|
אם ברצונך לוודא
שתוכל לשחזר את עצמך בסוף הדרך,
חשוב מאוד לזכור
- לקראת כל טיול חוץ גופני כזה או אחר -
|
ואשיר וארקוד
עת השמש
בשמיים המרחבים פתוחים
|
צל כבד נפל
על העיר והרחובות, הו
הרחובות.
|
מוטי מקפיד להוריד רגליים מהכיסא שמולו
כשבחורה יפה עולה על האוטובוס, מאיה
מתאפרת לפני כל טיול עם הכלב שלה
ויוסי, הולך בהפסקות לדשא שליד החוג לספרות.
|
ועד פיטסבורג כבר אשכח
את שאהבתי, עד מאוד, טוב
מאוד.
|
ואצמיד צוהר נשמתי אל הדף -
ואצרח.
אך משענת עט רצוץ זה
איננה נשמעת לרצוני
|
כי כל העיר
פיתוי
וכל פינה
מוקש
|
ספר,
לפי דלז וגואטרי
הוא סוג של דשא
מתפשט ואופקי
|
ורציתי לכתוב
כטוב מילים, לא
אלו
|
כמו שמש בוקר בשטח
שיכו עיניים
שיבריחו לצל מחשבה
|
זהו לא שיר יפה, לא
הוא לא שומר על מקצב.
הוא איננו שער,
במקום - מבודד הוא את אימו
|
אנשים הנם כלי קיבול
בם גועש אגם, דם
ורוח שורקת.
|
אני גוהר מעליה,
והעט, חודו
שלוף
אני נכנס אליה, אוההה,
כמה שזה
רטוב
|
כמו חיות,
היא נענית להתחככותי
בתחת שלה,
אלוהים, האלכוהול הזה
|
לפני כמה שנים, תקעו לו כדור
בראש. בגבול לבנון.
אחרי זה פרצה מלחמה, וארצי
נהפכה לאיי חרבות. כל כמה חודשים,
|
בחורה יפהפייה נכנסת אל הבר שאתה עובד בו
חברה של חבר שלך. אתה נחמד אליה במיחד
כי אתה באמת אוהב אותו.
|
איזו מן בעלות, יש לי על גופי?
זהו לא יותר מחוזה סטנדרטי
של שכירות.
|
ירקון פינת גורדון דרומה
אין מחזה יפה מזה בתל אביב
|
אדם שומר על חלומותיו
הכמוסים, כמו היו אוצרות. הופך בם
כבאבן מהפנטת. הופך בכפייתיות
חושדת. רק שלו
|
או אז תצרח השמימה - "אם לא אוכל לבוא עד אליכם, אביא אתכם
לפה!". ובעזוז, ובמרץ, ובחדוות - "חיי בידיי", ובמשובת -
"אשווה להם צורת רצוני", אץ רץ אתה. פועל ומניף ידיים. חוצב
ויוצק. יוצר צורה, קודח ועמל. חיוך על פנייך, שמחת - "זו הדרך,
זו דרכי!". זהו השביל.
|
נעים להכיר:
נטע
חושב שכדאי להביט בי, ולא מסתיר.
|
בור ומוטעה
יעלה האדם לרגל מזבחות הכלי
אל זרועות פניו השונות
אל חיבוקם המנשל
|
אומרים שכל בוקר הוא עולם חדש, שאדם נולד אליו.
כל בוקר
הוא עולם חדש
שאדם נולד אליו
|
אני גר על גבול המים והאדמה. יצאתי
לשחייה. שמש, גבוהה ואדומה,
הזהירה אותי מפני כוויה.
|
מילים, קטנות-כמו-גדולות, גבוהות -
כמו-זולות, הן כולן זונות.
שלם ברוח, כך, וקח. סרסר בהן,
וברח.
|
הסרטן בא לקחת אותי.
אמרתי לו כך
אינך משאיר בידי
ברירה,
|
כל החיים
מרדף,
מרדף אחריו.
|
תאמין לי
אתה לא רוצה
בזה, אתה מוכרח
להיות עבדאללה
|
כרם התימנים, תל אביב
אלפיים ותשע, בקרוב
עשר, וגם הערב
נצא.
|
כשאבוא לזיין אותך
חכי לי כמו חיה כנועה.
בקשי שאקרע-לך-ת'צורה, חכי
לי עירומה. כשאבוא,
|
כשיורים במטרה - או באדם - ממרחק של שש-מאות מטר
לוקח לקליע של M-22 שתיים
פסיק שלוש שניות, כדי לצמצם טווח וחיים.
צלף מנוסה, אמור להספיק בזמן הזה
|
הוא מרחרח שלולית של שתן, ומזכיר לי
- בהתלהבות, בזנב המזדקר, במבט הדלוק -
את עצמי, ברגעים של היפעמות.
|
אלוהים,
כמו כל בחורה נבגדת,
לא מבין איפה טעה.
|
אישה גבוהה, יפה,
מביטה מעל קהל נמוך.
מה היא רואה? את יופייה,
אינה רואה. במה
|
כי הזיכרון הוא כמו חופת השמיים בלילה;
ישנם כל כך הרבה כוכבים עד שנדמה שאין מספיק שמיים.
אך זה רק למראית עין, רוב השמיים צבועים שחור.
לא, גם זה רק למראית עין, כי מוארת הקרקע.
|
צלו של אדם, הולך
וגדל, גדל
והולך, לרגליו.
|
לעתים, שפה היא חידה.
לעתיםמחשבה.
|
שכבתי אתמול עם אישה שחורה.
אף פעם לא שכבתי עם אישה שחורה, לפני אתמול.
זה מין חלום שהיה לי, כבר הרבה זמן.
היא ביקשה ממני סיגריה ברחוב קפוא, ובידיים רועדות
|
יהודי היה עולה בהר השנה כמו סיזיפוס
אם גם סיזיפוס
היה מקבל הפסקות שתייה.
|
יהודי היה עולה בהר השנה כמו סיזיפוס
אם גם סיזיפוס
היה מקבל הפסקות שתייה.
|
מה הם רואים, האנשים האלה.
כלום, הם לא רואים, אולי
שומעים. אך גם את זה
אינם יודעים.
|
פגשתי מישהי לא מזמן, ומאז
אני מרגיש קצת כמו דג.
אני הולך ברחובות החמים של ניו יורק
|
חלומות טובים
חלומות רעים
ולואיס, ילד חלומות רבים.
|
אוניות
כבדות כנף
חוצות במים הכהים.
עוברות ליד גדר האנטילופות,
|
ניו יורק, ואני באהבה חדשה.
חדשה לי,
חדשה גם לה.
|
לאחרונה, כלומר, בימים האחרונים,
מתפתחת בי המחשבה,
שצריך לנסות לכתוב פשוט
בלי משחקים.
|
אין נביא בעירו.
עלכן נביא, לעולם עקור.
עקור מעירו, כנגד רצונו, או
ככלי לרצונו, נביא, תמיד פתור
|
גם אנחנו, כמו הסלמון, נודדים כל שנה
במעלה הנהר בו נולדנו
|
מה
יש, בין שירים כתובים למהלכים, מה
בין מלים לשירים?
|
אהובתי ציפור, כנף.
אהובתי ציפור
שיר, לקרוא בה על
קרוב, לחלום רחוק.
ברגעים הקשים, עת מדמה
עצמי לציפור שבורה,
את לי כנף.
אהובה שלי, מתוקה
שלי. כמה אהבתי כשקראת לי
צייד.
|
אני זוכר שהופתעתי - מאוד לגלות
שרוב העולם מעדיף את הווניל בקסטה.
|
רוץ, סוס, רוץ.
אינך רואה, הם סוגרים עלייך.
הגדר כמעט סביבך,
ואתה, סוס, אתה
|
עברית, זונה מתוקה שלי, לעולם
לא אדבר בך רע.
רק אותך ידעתי, ורק בך
אדע.
|
אני
לעומתזאת
(כמו תמיד) נמצא בתנועה.
|
לקום בשש בבוקר
לשטוף פנים
לצאת אל הרחוב הריק, הקר
|
עברית אשה קשה.
לעתים אוהבת,
לרוב
זרה.
|
מלים, כמו איןסוף נמלים
קטנות, בונות יחד,
- בשם אהבת אםמכונפת -
|
מה ערך בחוקי דקדוק,
שמייצרים הם מערכת
המאפשרת
לי
|
סוסים אינדיאניים דוהרים הערב על פני המסך,
דמעות שחורות, בדמות סוסים קטנים והפוכים,
נושרות להם מן העיניים.
כמו בציור של הציר.
|
טכס, ושטיח
אדום,
כידי יולדת
|
אהביני הלילה, צקלג, אין בי
כוחות הערב לתכסיסים. למשחקי מילים. הערב
אני רווי כאבים.
|
משהו צעיר בועט
נקודה, קו, נקודה.
משהו חדש דורש -
הכרה, הזרה, הכרה:
|
יש ונושבת הרוח.
נושבת.
ואת העלים ממרגלות העץ תיקח.
וילכו ואינם.
|
אני עובד פעמיים שלוש בשבוע
ושותה הרבה יותר
בין לבין
ובמקביל
כותב.
|
יושב בחדרי
מביט בתמונותי רצות להן על המסך
רגעים שמחים
|
רווק שיכור
כמו שקית ניילון ברוח קרירה
נידף לכאן לשם, בכל משב אישה.
|
איני כותב לאנשים, ואולי
לא נועדתי לכך.
אני, כותב לעצמי, מעצמי
את עצמי.
|
.
אז כן. מלקק.
אוהו מלקק.
ולמרות שגם אותי קצת חרא מגעיל
אני אוהב לאהוב את החיים
|
אין עלית רוחנית בארץ הזו
אלא ש
אין רוח, בדור הזה. ואני
לא יודע מתי תהיה. אלפיים ותש
|
בירקון פינת בן-יהודה אני מבין
הרכבת הזו שחוצה עכשיו את הצומת
היא לא אני
היא לא רכבת
|
אתה עומד, בוהה בחלל הפאב.
מוזיקה רועשת דופקת לך באוזן.
אתה משחק אותה חושב על משהו,
משחק אותה ממש עסוק במשהו,
כאילו לא בודק
|
מעט פעמים בחיים אתה ניצב
מול השאלה, לאן עכשיו.
אתה שולף אז, בהשאלה,
את הטובות שבתכניותיך.
|
יש רגעים, שהכל בוער באור אטומי.
כשהכל בוהק, כמו צועק -
תפוס אותי, תפוס אותי עכשיו, צוד אותי - כאן וכרגע.
אלה רגעים שמשפטים כמו
|
יש משוררים, שיש להם שירים, יש משוררים
שישבהם שירים
|
עברת ברחוב מול העבודה שלי.
מישהו בדיוק ביקש הפוך-קטן-בלי-קצף
וסלט יווני. עבר לי בראש משהו להגיד לך
- איך שלפעמים השעות בורחות כמו מבול בתעלת נקוז -
|
אני
(שיריתי באזרח חף מפשע)
שלא יגידו לי
שכדורים לא פוגעים
|
זהו רגע של חולשה, חולשה
חולפת, מתחלפת. רגע
של קפריזה נוקדנית, אם גם
מוכרת. רגע שאת סופו
|
כולנו אורחים זמניים בשנות העשרים שלנו
בפרולוג המוזר הזה
שהוא כבר לא התחלה
ועדיין לא מבטיח המשך
|
עלי כותרת
כמוהם סופם היסדקות,
|
זה לא שלא רציתי שהיא תיכנס
פשוט קיוויתי שהיא תשב לבד.
הבחור שלה, שפתאום הופיע,
זרק לי הזמנה מזלזלת מצד הפה
|
משוררים נוטים להשתמש במשחקי מילים.
הטובים - במשחקי מילים יפים. לעתים
יפים יותר ממה שניתן לתאר במילים.
|
אני שולח אותך היום הביתה מגורה,
מכושפת, ורטובה.
רגע לפני שתלכי לישון הלילה
לחשי את שמי שלוש פעמים:
|
גם בעבסייה, סוהרים בוחרים לחיות בכלא. אוהבים הם אותו, או,
סתם חיים בו ללא התנגדות. רגילים לעכברים. רגילים לסורגים;
אוהבים את תחושת הכוח.
|
אל הארכיון האישי (24 יצירות מאורכבות)
|
|
זה היה נורא,
טבח בכל מקום.
הזוועה הזוועה.
מדביר שנקשר
לג'וקים בקלות. |
|
