|
 249452416
זה לא שאין לי בטחון עצמי
והערכה עצמית.
העניין הוא שיש לי רסן עצמי
ומודעות עצמית
גבוהים מהמצופה.
זהו העולם שלי:
אט אט תמצאי את מקומך באין המושלמות הזו.
גחליליות יאירו את דרכך בחשכה.
|
דמיינתי מגע
ידייך על גופי
בדמיוני הפרוע
מארץ הדמיונות
|
הייתי סוגדת לך
ולפולי הקפה
העכורים
הנשפכים מקרבך
|
דאגתכן פרוסה
כקלפים
על שולחן
|
ואיך נראית אפסי לצד האחר
דל וקטן עם הזמן.
לשם הריגוש שכבר אין
ובשביל הרגש שאיננו קיים.
|
אני נושמת
את
פעימות ליבך
כאשר אני
|
אני אסירה מרצון.
אסירת רצונות שאינם ממשיים
אסירה שלך
|
לטאות
אשר בטנן
מלאה
במעדנים
הסמויים מעיני
אדם
|
כל שנותר הוא להחזיר
את החיוך המזויף,
את המסכה המטשטשת,
ולהמשיך להוליך אותך שולל
|
כל חיי
נצרתי
דמעות.
רובן
שחורות.
|
לשסף את
הגרונות,
לחתוך לבבות
ולרצוח
בדם קר
|
ופגשתי באדם
המקשיב
והמחבק ביותר
שקיים כאן
|
מכבות פאקט של סיגריות
על גופי שוקק החיים -
שכבר מת מזמן
|
כואבים בי הרגעים
מחוץ לבועה
הבהירה
שיצרתי לעצמי
איתך
|
הלוואי ותשרתי מצפונך
והיי אסירת ערכייך
|
וראיתם אותי רצה צוהלת
אל תוך בועה שבניתי לי שם,
שרקמתי את חוטיה כל יום מחדש
ונשבעתי לשמרה לעולמי עולמים
|
רוקנת אותי
בריקנותך
ועדיין עושה כך אתה
אף על פי שרוחי הולכת ומתעמקת לה
|
חוויתי הנאות רצופות
הדורכות במקביל
לזימה וזדון
|
קו אינסופי -
סופו להיות גם קשה
ומייגע
|
רע לי.
אני ישנה כל היום.
לא מפסיקה לבכות.
מדוכאת.
|
שואפת
להכנה עצמית
לקראת הקצה
של חוט
החיים
|
היא נשאה סל פיקניק
כאשר טיילה
לשם חיפוש
הרצון לרצות אותך
ופגשה זאב
|
אתה קטן. כל-כך קטן. אפסי. חומרי.
אתה הרוח הרועשת בצביעות של החברה
אתה מרוקן. כל-כך מרוקן. נואש. פחדן.
|
מתיז
תשומת לב
ברמה מוגזמת.
כזו שתשמח
גם את
הקשוחה בנשים
|
האם אתכנן חיי
כאילו
נלקחו מספר אידאלי?
או שמא אהיה
ספונטנית להפליא?
|
ומכאן,
שאת תחושת האומללות המינימלית הזו...
|
כשהגעתי לשורה האחרונה,
יכולתי לראות את קופסאת הכדורים
שוכבת לצד השטיח
ריקה מתוכלת
|
וגורם לי
לחייך
מאוזן לאוזן
|
המילה הזו היא מעודנת מדי,
אופטימית מדי
כדי לתאר את מה ששורר פה
|
"אל תתן לעולם לאחרים להשפיל אותך"
ומה בנוגע להשפלה עצמית?
|
אני עוצמת את עיניי, חושבת,
ממשיכה להיות אדישה -
תכונה שאינכם מכירים
|
אהבתי ונכביתי
והפעם
אהבתי ושרפתי
|
והמצפון שלי,
רק עומדת ממעל
ומתגלגל מצחוק
|
כמו
ציפור קטנה
השטה
על קצוות העולם
זימרתי עצמאות
|
למשמע קולות הים -
הפכת מתגאה
|
וממשיך לעקם
כלפי מעלה
חיוך
|
תקופה בלעדייך
תהיה
קשה מנשוא.
|
ועכשיו
כבר יודעת אני
כל קמט וזיף
בפניך
|
היכן השקט
הנפשי
שלעולם לא שרר
בקרבך?
|
ונלחמת
כמו אביר
על סוס
שהפעם שחור
|
מפרסמים המנגינה
עוד לפני
שהולחנה
|
נשימותיי כבדות
אך
נשמתי קלה מנשוא
|
אילו רק הייתי צופה
עשרות ליטרים
של אלכוהול,
מאות שאלות
ואלפי
הוצאות דיבה...
|
שקט שבתוך בועת זרועותייך,
שקט שלשולם ייחתם בזכרוני
|
כשם שלעמי
היטשטשה
תחושת האשם
כלפי תמי
|
זהו בוא האביב -
פריחה בחייך כבר לא תהיה...
תוכלי לדלג על זו העונה
|
תקרא היא ספרות
פסיכולוגית
ותהיה מלאת ידע
וכושר
|
כמו ריצה
לעבר דמות אהובה
כשלפתע
היא מתמוססת באוויר
|
המילים הללו, על הנושא הזה, יכולות לעולם לא להסתיים. המשפטים
מסוגלים להיכתב בכל פעם מחדש. הימים ממשיכים ואתם גם השבועות,
החודשים והשנים.
|
האחד, באהבתו התמימה לחלוטין ואילו השני, כבר ספג נקמה שאיננה
במודע.
|
עוד לא נולד האדם שיבין את ליבך ואף ישבה אותו. אבל את בסדר.
נהנית מהחיים, לא רודפת אחד כסף אלא אחר אהבה, כנות, יושר
ותמימות (שכבר נגזלה ממך). את אוהבת לחיות את החיים, את הרגע
ואת העולם העגום הקיים. את מלאת הערצה לטבע (בעיקר כשהוא
פורח).
|
|
|
"עשינו לנו
אומנות פן ניכחד
בשל האמת"
(ניטשה) |
|
