|
אלפי תמונות ומילים מתרוצצים בראשי
זה המקום לנסות ולהשקיט את הרוח
ולתת להם לנחות כמו עליי שלחת
על הדף.
אני אף פעם לא יודעת מה יקרה בפעם הבאה שאשים את
ידיי על המקלדת,
אבל זה מה שקרה עד עכשיו.
מקווה שתאהבו.
אין שום סיבה שלא אקום עכשיו.
שום סיבה בכלל.
אני צריכה להכין סלט לארוחת הבוקר, ולסדר, ולנקות, ולהתעסק עם
אחי הקטן.
ואני יודעת שאבא יכעס, כשהוא יבוא, ויראה אותי, בפיג'מה, מול
המחשב.
אין שום סיבה שלא אקום עכשיו ואעשה את כל אלה.
אבל אני במצב רוח אפטי.
|
הדכאון בא בשבע,
הוא לא דופק בדלת כבר, הוא אורח קבוע,
הדכאון בא בשבע,
אותה השעה, בכל מקום, וכל יום בשבוע.
הוא ממהר ללחוש באוזניי,
משכנע אותי לבכות, משכנע אותי לכעוס,
ולחשוב על זה שאתם צוחקים עכשיו.
משכנע אותי לחשוב, שוב ושוב,
|
הזיכרונות הם כמו
חרוזים צבעוניים,
שאנו משחילים
על חוט המחשבה.
|
אני לא זוכרת מתי זה התחיל. ואולי זה היה ככה מאז ומעולם, ורק
בזמן האחרון הפך להיות מוקצן כל כך. שוב ושוב אני מוצאת את
עצמי משוטטת עם דלי פלסטיק על החוף השומם של החיים החולפים,
שולחת מבט לים, ואוספת לדלי, לא צדפים, לא, אלא אנשים.
|
אני מחכה שמשהו יקרה, שמישהו ילחש לי את התשובה הנכונה מאחורי
הקלעים, או שיצעק אותה מהקהל, שתבוא אלי התשובה בחלום או בצורת
שיחה מקרית ברחוב.
|
אנחנו על הירח. ארבעים אנשים שאני רואה מהגב, לחוצים בתוך
עצמם, ובתוך המעילים שלהם. כולם מבוגרים, עייפים ומוטרדים.
ובאמת, קשה שלא להיות מוטרדים כשלפניכם נפרש נוף שכזה. באמצע
השמים, בגודל עצום של מסך קולנוע, מתנוסס כדור הארץ, צבעוני
כמו הגלובוס ושטוח כמו שאמ
|
לאחר שהייתי מפזר את עלי הנפקאי, הייתי מבריק את חלקת הרצפה
התחתית ובודק את השמשות. הסדישניים היו מגיעים תוך זמן קצר,
מודים לי על עבודתי ומתחילים בטקסיהם. אני הייתי מהלך בטירה,
יוצר שילובים חדשים של תווי- סול ותווי רה, משנה את הזווית,
ומקשיב...
הסדישניים מ
|
כל יום היה אסון חדש בשבילו, כל יום התחיל בסבל חדש.
לעולם לא ראה את ה'אור שבקצה המנהרה', כזה היה אדם א'.
אדם ב' גם הוא סבל מדיי פעם, גם לו קרו כמה אסונות בחיו, אך
הוא תמיד התגבר בסופו של דבר, והרגע בו ירגיש מאושר שוב לאחר
דבר מה מעציב היה רק עיניין של זמ
|
יום אחד העיר את הסבתא רעש משונה. היא קמה, לבשה משקפיים מאוד
סבתיות וגדולות והביטה מסביבה לראות מה עושה רעש כל כך לא סבתי
בבית שלה. ואז נגלה לעיניה מראה שבהחלט הייתה מתעלפת ממנו לולא
הייתה סבתא אמיצה מאוד.
|
השמיים טפטפו על הקרקע, לא נשאר מהם הרבה, והיה אפשר לראות את
החלל החשוף שנחבא מאוחוריהם עד כה.
|
חושבים שהם מבינים אחד את השני, הם זרמו זה לצד זה, מתפתלים על
האדמה בין האבנים הקטנות, בין מחטי האורן היבשים. אחד העננים
רמז על שקיעה שמתקרבת.
|
אוי, אל תגיד לי. שוב? הכל מהתחלה? כל חיי אני משתדל, משקיע,
ואומר בלבי "קדימה, תתאמץ, אסור לפספס שום דבר, חיים רק פעם
אחת." אלוהים, נו באמת. לנפץ ככה את כל היופי?! ואתה עוד אומר
שזה הגלגול ה-104 שלי, ושלפניי עוד נצח שלם!
|
מאז שביקרתי שם המחשבות לא הרפו ממני. לא הצלחתי לישון. השעה
הייתה שלוש בלילה. הזמן הכי לא מתאים להתעורר בו. חשוך, שקט,
כלב ישן, אין מה לעשות. אתה קם מהמיטה, מתיישב בחזרה, קם, וכן
הלאה.
|
הנה כל המילים עפות מהמקלדת ועומדות בתור לספינה לבנה וגדולה
שעוגנת על יד החוף, מתנדנדת מצד לצד קלות. המילים מדיפות ריח
של דיו, ומהצעירות מביניהן עדיין נושרות פה ושם טיפות של צבע.
|
לפעמים מתאים להתאהב, זה ממש מתבקש, זה מתחרז עם כל האירועים,
אבל זו לא האמת שלי. לפעמים כדי לחזור לאהוב צריך להביט לכיוון
שנשתכח ממזמן, כאדם עסוק העוצר ומביט לשמיים, ומגלה שהם עדיין
שם. לפעמים צריך לראות סרט מסויים, לשמוע מנגינה, או להביט
לרגע מחדש בעיניים
|
בעוד הראשון והשני מתווכחים ביניהם, תהה השלישי אם כדאי שירדו
הם עצמם אל תוך הבאר, כך יהיו להם גם מים לשתייה וגם מקום
מוצל וקריר לשהות בו. [אף שהאופן בו יצאו משם לאחר שישתו
לרוויה וינוחו נשאר לא ברור].
|
עדיף להיפגע מאשר לפגוע,
להיעזב מאשר לעזוב,
השיר "מחר" של אביב גפן,
בכלל לא עושה לי טוב.
|
בכל צרה, בכל מצב
שבו דרושה עזרה,
פונים מבלי לחשוב תחילה
לזה ששם, לאיש מדף.
אנשי מדף לא יסרבו,
ולא יגידו שקשה
|
אל תלמדו אותי לשנוא,
מספיק יש אנשים שכבר יודעים
|
חיוך מתנצל,
חיוך מתעצל,
חיוך מאולץ.
זוג עיניים בוהות,
עם דמעה בקצה,
שקפאה לבינתיים.
|
כואב לי לראות,
בתמונות,
ילדה קטנה,
ילדה מצחיקה,
ילדה שובבה,
ילדה שמחה.
|
יש בשיר הזה קיץ, וחורף,
וסתיו ואביב...
|
טוב היות האדם לבד,
בשביל לחייך לא צריך אף אחד,
אנשים משמחים, אנשים שפחות,
בסופו של דבר הכל מצטמצם.
|
היא הולכת בזיגזגים, בצעד מהוסס,
ילדה מוזרה.
היא חושבת מחשבות משל עצמה, איך הזמן טס,
איך שוב השנה נגמרה.
איך כולם שוב נפגעו, ואין את מי להאשים
|
יש מישהו שם למעלה
חכם לתפארת
עלינו תמיד שומר
עד שתגידו אחרת
|
שוב מטביעים
מטביעים את השמש בים
במדבר מטביעים
מטביעים את השמש בחול
|
לפעמים האור מפזר אפלה,
והחושך מבהיר הכל.
|
כמו לתהות,
הדשא חם,
השמש מעליי. מרוב החשיכה -
החושך נעלם.
|
אנחנו במרדף חסר תועלת,
ממש כמו הסוסים בקרוסלות,
הסיבובים שיקיפו סביב - לא משנים
לעולם לא ישיגו אחד את השני.
|
הנה הטוב קרב ובא,
הנה הסוף קרב ובא
|
הטיפות כבדות,
הצבעים מטושטשים, עמומים האורות
האינכם רואים, העולם הזקין, פעם הייתם ילדים,
ועכשיו, תראו - ענני הגשם חלודים.
|
כי מתחת לכובע לא רואים,
לא רואים את העיניים.
וכי מתחת לכובע אפשר להסתיר גם עצב, וכעס, וגם חיוכים,
כי מתחת לכובע אין שמש, אין גשם, ואין מבטים נוקבים...
|
מדיי יום הוא נודד בין זכרונות, בין מילותיו של זה ושל זה,
שלמד בעל פה
וחוזר, וחוזר עליהן - מדיי יום
לבין מטרות קטנות וצרכים קטנים, מחשבות קטנות
ולפחות פעמיים ביום הוא עומד במקום ושוכח
|
גשם בחוץ, מבול
על המדרכה, שבלול
הכל מטושטש, דהוי
לך מפה,
עצב חלול.
|
מדרגות מדרגות,
ואי אפשר לעלות,
והכל מסתחרר,
ואני שוב בשום מקום.
ותמונות, ואנשים,
ודרקונים, וים,
ושוב הגיע סוף העולם.
|
רק המלכה נותרה על הלוח,
המלכה ושני המלכים,
היא לובשת שמלת כלולות, ופניה מוסתרים.
היא נזכרת שהיא הייתה פעם, לפני שנקלעה למשחק
|
תמיד אפשר
לברוח ליער, לברוח לים
תמיד אפשר
לצלול אל מתחת, לעוף אל מעל
|
מותר לפגוע שווה בשווה,
אם אני אפגע בך יותר
משאתה פגעת בי, יפה
מותר לך, אם כן, לפגוע בי עוד.
|
שמי ערב ודשא רטוב,
שאריות של שקיעה פה ושם
|
האמת היא לא הדרך בה אני דורכת
|
הכל משתנה, שום דבר לא נשאר,
בעיקר היפה, אחר כך מכוער,
כמו עלים של שלכת, טיפות סערה,
ממהר כבר ללכת, נשמט, נעלם
|
ואת אי צדק זה,
אין איש יוכל,
שלא לראות,
אין איש יוכל שלא.
|
"תראה, נוצרה לי בעיה..."
"זו בעיה שלך בלבד."
"בסדר. אז אני אשתוק."
|
רוצה לצבוע את הקסם באפור,
צולל בשקט בלי לחשוש.
שומע את מזמור הכובים,
אורות שמחה נסתרים שעוזבים.
|
מגששת לי את הדרך
אל לב אדמשהו
אל החום
אל הנחת
|
איזבל,
יש לך עיניים בצבע הים,
ושפתייך אדומות כמו דם,
ובכללי
|
לא, איש לא הכיר
ואין איש שיזכור
אולי הוא לבן, ואולי הוא שחור
היה, כשעוד חי ושירת בצפון,
|
אם אין לך תקווה -
סימן שהתקווה קיימת.
|
אני לא מסוגלת לקנות
ספר.
יש מבצע, ואני כמעט
חייבת
לעבור על פני כל השורה,
|
אני שותפה לאהבות שלכם
אני שותפה לאכזבות שלכם
אני שותפה להתרגשויות שבחיים
שלכם
ואני משתפרת בלנחש את הסופים של המשפטים
שלכם.
|
מאריך זקן,
מאריך שפם,
מעריך אנשים עם משקפיים,
|
מתי יפסיקו לשנן מילים, כמו
"מוות", "התאבדות",
ולנחם עצמם באחרות, כמו
"הקרבה", "גורל", "טיפשות"?
|
שורות שורות של דייקנות,
מטאפורות וקצב,
ומנגינה תואמת בול.
|
מה יש לבעלי חיים? חיים.
ובני אדם הם בעלי הדם.
|
בעיר הקמצנים המרוששים
אף אחד לא נותן, אך כולם מבקשים.
מבקשים לחם, מבקשים נחמה,
ובעיקר מבקשים כסף.
|
מרוב זיכרונות, קשה לי לצחוק
במקום בו בכיתי
|
ריקה מחיבוקך
כמו חור בבייגלה
|
אני מרגישה כאילו יום הדין
התחיל ביום הולדתי ועד היום הוא לא נגמר.
כל מעשה טרי שלי עולה על המאזניים.
אני רואה כל חיסרון כמו בזכוכית מגדלת
|
דלת ננעלת
היא כמו נפילה
של מבט
או של אסימון
|
אי שם בשמיים,
בכיסא נדנדה,
יושב הירח,
ממציא מנגינה.
|
הנה הבית, מקום מבטחים,
ועליי לצאת לעולם.
על הגשר הרופף, בין הבית החם,
לחיים הגדולים, צועדים כולם.
|
רוצה להתאהב, אבל לא באהבה.
רוצה להתרפק, אך לא על כתפך,
רוצה לומר הכל, לתוך עיניים כמהות למילים,
רוצה הדדיות אמיתית ולא אדם פתוח אחד וחידה.
|
האם תסלח לי על זה הטיול,
על הסטייה מהדרך?
אני יודעת שפשוט השביל,
|
סתום את הפה, תעזוב אותי, או ש
משה -
בוא, יא בן זונה, בוא כפרה, משה.
|
אני לא אוהבת תנועות זורמות מדי
ומבט שנוי במחלוקת.
את הסיכון בלחשוב בסוד ולהביט בעיניים
בו זמנית.
|
הטעם מתחיל עם הקשר
וכל האורות נדלקים
וכל הכוחות שאבדו לי
|
פנייך נראים שונה בחושך,
את אוכלת את לבך בנימוס ובשקט,
מנסה להסביר למה אין מה לדבר על זה,
הייתי רוצה לחבק אותך חזק.
|
שד, שועל, מלאך,
מחכה שתאמר לי כך,
אט נשוט בסירה,
אל אותה הטירה,
|
אבא אומר שקיים גורל,
שחיי כולם נקבעו מראש,
אותי זה מתסכל, כי איך אוכל
לחיות לפי תסריט, ולא לפרוש?
|
וכולם נעים בשיר
ידיים למעלה
מצד לצד
כשייצאו הם לא יכירו
|
התעוררתי לפתע עם עשר כפיות שמנת
בפה, לא הצלחתי לבלוע, הן נדבקו לשיניי,
התפוצץ לי העולם, ואז צפיתי בחיי.
|
זה לא בריא למחוק שורות
למחוק שירים ומנגינות
|
החורף הוא בית העצב.
אפשר לבכות
באין מפריע
כשהולכים בגשם.
|
לא להשאיר טיפות של מים
על השפתיים
|
אתמול נפל עלי שלג חם,
נראה שמצאתי את מה שחיפשתי,
קראתי עמוד ועוד מאה ועוד
עוד אדם בעולם שחושב כמוני.
|
כלום לא קרה, לא התקררתי.
לא הסתובבתי בגשם - כי אין,
פשוט משהו בי החליט שאין ערך
לכל זמן שבו האדם לא ישן.
|
המון אנשים, רעש והמולה,
מברכים, מקללים, מחבקים את כל מי שנקלע
להמון, לשיחה, לריקוד, לשירה העצומה
|
בחושך, אפשר להגיד
שאין אף אחד.
לא רואים דבר, וכולם ישנים.
לא מנחשים. לא אשמים.
בלילה אפשר לצעוק שקרים ולא לקבל מענה.
להגיד שאין אור בעולם ולהיות צודק.
|
כשאין לי מה לומר, אני אומרת סתם ואוף,
כשאין לי מה לכתוב, אני כותבת שיר עצוב,
כשאין לי מה לחשוב, אני חושבת למה ככה?
|
הוא עזר כוחות
שעזרו לטבוע.
|
כבר לא מתוך עיניי, ובלי מחשבותי
רק המילים והעצים והמראות
זורמים חולפים עוברים
כבר לא בתוך חיי
|
לא יכולתי להבין שיכולתי להבין
|
אני רוצה להטיח את הראש בשמיים,
ולגלות שהם קשים.
ללכת כמו על קרח על המים,
מסלקת מדרכי את האויר
|
חלון פתוח לרווחה
ורוח נעימה
|
ובעד כל ניצוץ שכבה
מקבלים את התלוש של הרגע הבא.
כי אם תהיה מי שרוצים או מצפים
החיים הרבה יותר קלים.
|
טוב לי על ידך,
מה אתה יודע.
כמה פעמים נדמה לך שאותך ציירתי
בדמיוני ועל נייר
כמה שירים אתה חושב שנכתבו
עליך כבר.
|
ובכן, ואם האדם שקט?
מי דובר מתוכו כעת?
ומה אם פיו חתום לעד,
וממנו תשמע שתיקתו בלבד?
|
לגברת טובה שמלה אדומה,
היא קצת שמנמנה, ובידה ממחטה,
בידה ממחטה, ממחטה לבנה.
מר שוש קצת נמוך, וקירח מאוד,
למרות שעל ראשו, יש עוד קומץ שערות,
אבל חוץ מזה הוא קירח. קירח, קירח מאוד.
|
בלילה בהיר וקר,
מדרכות רטובות ושקט.
|
יושבת וכותבת
מכתבים שלא ישלחו.
|
לרוץ ולרצוח,
ליפול ולצרוח,
לקום ולרוץ אל המקום ממנו,
איש לא חזר.
|
מקרוב מדיי
רואים רק חושך
מקרוב מדיי
|
שתלת אותו בין אחרים,
ועכשיו איך תדע?
מי הוא. זה שצחק בקול רם מדיי?
זה ששתק?
|
כשאין אהבה, משחקים באש.
גם זה עושה תחושה חמימה,
ולפני שמתגלות הריסות השריפה,
זה אפילו יותר מרגש.
|
לו ידעתם שאתם המשיח,
כל אחד, בלי יוצא מן הכלל,
ושיש בידכם, בלי ספק, את הכח,
להפוך את העולם,
|
נאבד לי החיוך.
אינני יודעת היכן ומתי,
ולאן ללכת הלאה.
|
מדהימה,
חיה בבועה,
נוראה.
כשהיא נכנסת, אצילית,
|
המתק סוד של מוות,
עטפהו באמת.
אלוהים שיחליט מי החי, מי המת.
|
מפסלת אותך מחדש
בשניות של נצח.
בסימפוניה שקטה
שלא נרשמה בתווים.
|
עומד לצד הדרך ומביט,
ענן אוטופיה חולף לו בשמיים,
זוהר בשמש של אחר הצהריים,
ומתגרה בי ביופיו לעת שקיעה.
|
השיחה שלנו היא
פינג פונג בין שני זרים מוכרים
עד כאב
שני מכרים מנוכרים עד בושה
|
כמו מראה בתוך מראה,
שעומדת מול מראה,
משקפת את עצמה,
את עצמה, הפוכה.
|
הסכם קר לאדישות,
הופר וחזר להיות
החוט שקושר בינינו.
|
שירי אהבה זולים
אפשר להרכיב גם בבית
תיקח קצת "בדידות", תערבב עם "תחינה",
הוסף כוס "פליאה", ונהר של "תשוקה".
|
מנין באים הצלילים?
ולאן הולכים
כשפסקו לצלצל?
מנין זורמים הנחלים?
ולאן?
מנין בא האדם?
|
שלח לי אות.
אות או שניים,
|
שמיים מגולגלים כמו שטיח,
נשר.
|
רגעים קסומים לא באים
כשקוראים להם.
הבדידות לא מתאדה
כשמגדפים אותה.
|
יש שקט של בוקר,
ושקט של ערב,
יש שקט של רוגע,
ושקט של עצב
|
שרה שרה שיר שמח,
שיר שמח שרה שרה:
|
אי אפשר לאנוס בן אדם לפתיחות.
איך ולמה למדוד את אותה ההדדיות?
|
הרצפה היתה קשה. החדר היה מרובע. אני ישבתי על כיסא, וגם היא
ישבה, מולי.
"למה הכל רע כל כך?" שאלתי אותה. הדמעות עומדות לי בגרון,
מאיימות להציף אותי מבפנים אם לא אתן להן לצאת.
|
זה אולי לא ייאמן שכל זה היה... תום. ילד בן אחת עשרה. אבל
אילו היית מכיר את תום, היית יודע שזה אפשרי.
במוחו התבשלה תכנית.
|
בחלום היא ראתה הרבה אנשים, הולכים כולם לתוך דלת אחת. מנדי
יכלה לראות את האנשים באים אל הדלת, עוברים דרכה, והולכים
הלאה, כשהם נראים אותו הדבר. או לפחות כמעט אותו הדבר. כי אחרי
הכל כשמתירים את האנשים ללא מחשבותיהם וזכרונותיהם זה לא יכול
שלא להותיר שינוי.
|
"ג'ון?... ג'וני?..."
"מה תום?"
"בוא לפה רגע."
"בסדר." ג'ון יצא לחצר.
"רואה את זה?" הצביע תום על הגופה של אביהם, "זה לא מרהיב
במיוחד, הא? נקה את זה מפה."
ג'ון היה אחוז הלם.
|
|
|
אם בארזים נפלה
שלכת מה יגידו
המשתנות שעל
הקיר? |
|
