|
לומד לכתוב
לומד לחיות
"אם תשאלו אותי, אני תמיד אומר, אתה נולדת לאהוב"
דמעות של ילד, מביט במרקע הטלוויזיה בעיניים מזוגגות. שומע את
שמות ההרוגים, יקירים שלא ישובו. יקירים שישכחו מחר מתודעתם
הסלקטיבית וצמאת הסקופים של הציבור והתקשורת.
|
לרוב האנשים בעולם יש רגשות, ואלה מתקבצים להם במדינה זו.
מדינה ללא גבולות או מלחמות. מדינה ללא רובים וקסדות, ללא מתים
ובתי קברות. שם תמיד זורחת השמש ולא עצוב. הציפורים מצייצות
שירים כבקשתך והפרחים פורחים בכל פינה.
|
"אני דניאל... ואני מת"
"אנחנו אוהבים אותך דניאל" שרו לעברי האנשים המתים מולי
כמקהלה. קולם מנסה לשדר חום אך מצאתי אותו מהול אדישות. זה היה
המפגש הראשון שלי ולפי הכללים של הפגישות חייבים לדבר בפעם
הראשונה שמגיעים.
|
ישנו אדם ושמו מוות.
הוא חי לו בעולם משלו.
הוא לא אדם רע, הוא פשוט בודד.
|
סיימתי מהר את ארוחת הצהריים שלי. אכלתי במהירות, כשיש לך
פגישה עם אלוהים - רצוי לא לאחר.
|
"אם היה עוד אחד כמוך, בדיוק כמוך, נראה לך שהייתם חברים?" היא
שאלה אותי באותו היום כשישבנו בפארק ודיברנו. זה היה מוזר לדבר
איתה שוב, אבל זה לא משנה כרגע. "כן", ביטלתי את השאלה במהירות
והמשכתי בשיחה. השאלה הזו הדהדה בראשי כל אותו היום.
|
על כל היופי הזה שנפרש לנגד עיניו השקיפה, למרבה האירוניה,
תחנת משטרה ישנה ובלויה שנצבה בפאתי העיר. את התחנה לא הצליח
לראות אבל האנטנה הגדולה שלה בלטה היטב על רקע השמיים הכחולים.
|
"כמה היית מוכן להקריב בשביל החבר הכי טוב שלך"?
|
במהלך השנים התבהרה לי התמונה: אני הייתי הרייטינג של אלוהים.
הקשיש הסביר לי בעברית צחה שכל דור הוא בוחר לו נציג אחד ונציג
זה זוכה לביקור יומי מאלוהים ופורש בפניו את תלונותיו על העולם
שברא.
|
למחרת היא הגישה לי ארוחת צהריים ונראתה טוב מתמיד. חצאית קצרה
וחולצה צמודה הציצו כשנפתח חלוק האחות. המחזה עורר תגובה
אינסטנקטיבית בגופי אך תגובה זו גררה עמה כאב רב. הסתבר לי
שהרסיסים פגעו גם מעט למעלה מאזור הרגליים. נשכתי את השפתיים
בכדי שלא תשים לב.
|
היום היה יום טוב.
אני כבר לא זוכר מתי אמרתי לאחרונה את צרוף המילים הללו בטון
של תקווה ולא בטון ציני.
|
הוא קלט את מבטה מעברו השני של האולם.
עיניה התכולות שבו אותו,
הוא נשטף בהן כספינה בים.
פניה הרכות, שפתיה המלאות
רועדות למראיהו.
|
ראשו של יונתן היה מוטה הצידה ודם החל נוזל במורד צווארו ונספג
בסווטשירט האפור. הוא חשב על אשתו, על ביתו, על הוריו. כולם
התכנסו במוחו לצילום משפחתי אחרון. בתמונה אף אחד לא חייך,
כולם עמדו שם והביטו בו.
|
הלכתי אחוז דיבוק. לא יכולתי לעצור. הרגשתי כי ברגע שאעצור
אפול על הריצפה ואבכה כילד קטן, המשכתי ללכת, לרוץ.
|
אתמול עשיתי לי תמונה של מוות.
רק כדי שלאמא יהיה פחות מה להכין להלוויה.
שאדע איך יזכרו אותי, כדי להיות בטוח.
|
וליבי החסיר פעימה,
כשעולמי התהפך בין רגע.
וכל שרציתי באותם רגעים,
היה לחזור לימים ההם, אליך.
|
ואולי אם אצרח,
אשבור את הדממה.
ואולי אם אצרח,
מישהו ישמע.
ואולי אם אצרח,
מישהו יצרח איתי.
|
כשאני עוצר לרגע לחשוב,
אני מבין שאני אוהב לכאוב,
ואז הכל מתבהר,
הכל מתחוור.
|
מראה שמולי,
לפני ששמתי אותך, או שמו לי,
היה לי הרבה יותר נחמד, לא לראות אותי.
|
מבוגרים עם רובים משחקים מחבואים,
בית בתים וסמטאות.
|
על פי מה שאני יודע זה פיגוע של הפתח,
השלישי ביומיים ואני כבר לא שקט,
על פי מה שאני יודע אני פצוע הלם,
כמו כל שאר האזרחים במדינה.
|
מדינה שלמה של פגועי הלם,
מרכינה את ראשה לזכר מתיה.
מדינה שלמה של פגועי הלם,
צועדת בראש מורם למלחמה.
|
הגוף שלי עכשיו מנסה למצוא נשמה חדשה. אולי בכתיבה, אולי אצל
אנשים אחרים, אולי היא נמצאת שם בכלל ואף אחד לא שם לב.
אני מתגעגע אליה, אלי. אולי בעצם לא.
אני לא יודע.
|
נשיקה בלחי
חיבוק גדול
אני מריח את צאוורה,
עוצם עיניים, שוכח את עצמי
נבלע בתוכה
|
סיימתי את המשחק,
אני חוזר לחיים,
אני הולך להסתובב ערום בתיאטרון.
|
בא לי לבכות,
להרגיש קצת אנושי.
|
יש לו תיזמון רע לסבא שלך,
בדיוק על החופשת סקי... נהנית אגב?!
|
"זונה!!!"
צעקתי לה, והיא אפילו לא הנידה עפעף. צעקתי גם כלבה, פוסטמה
ושאר קללות אבל היא המשיכה ללכת. לא יכולתי לכעוס עליה, לא
ידעתי איך.
|
כמו נידון למוות מסתובב בינכם,
זמני קצוב.
חיבוקים אחרונים מאנשים שמשקרים,
אומרים שיתגעגעו.
|
כאן אני מרגיש הכי בטוח,
כאן אני מרגיש הכי פגיע.
|
לעולם זו מילה גדולה - גדולה מידי.
|
כבר כמה חודשים שאני לא יודע לענות לשאלה פשוטה כמו מה שלומך.
|
אני חושב איך להתחיל אבל תמיד יוצאים לי הדברים הלא נכונים.
אני לא מצליח לכתוב, להעביר את מה שאני באמת רוצה שידעו.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
נכון אתם
מרגישים לפעמים
שהגעתם לתחתית
שבתחתית לחרא
שבחרא. שמכאן
אי אפשר
לרדת?
בולשיט!
הכל עניין של
זמן עד שיהיה
יותר גרוע |
|
