|
יצאתי הלילה מקברי/
מוחי כרגיל שטוף זימה/
עמדתי מתחת לפנס
היה לי עצוב, אז בכיתי, אז מה?
שותה לא מצליחה להשתכר/
הלילה חשקה נפשי בדם/
אך לפעמים הם מספיקים לנשוך
לפני שאני נושכת אותם...
אוהבת את הכלבה שלה ועדיין מנסה ללמד אותה לדבר...
היום אחרי הצוהריים לילדה שברו את הלב ולאישה פגעו בגאווה. היא
מרגישה מושפלת, מטומטמת, חבולה...
|
אני נפעמת לגלות שבידי נמצא כרגע הכוח הגדול ביותר בהיסטוריה
האנושית - שליטה בזמן.
כעת, הזמן עוצר מלכת. הזמן עומד כעת יחד איתי, דומם, מתחת
לחלונות הדירה
|
אתה היית זה שאמר לי פעם שלא כל הסופים חייבת להיות יפים ושאני
חייבת להפסיק לכפות את תפיסת העולם האופורית שלי על אנשים
אחרים. אה כן, ושכדאי שאני אקח את הקשת בענן שלי ואדחוף אותה
לתחת כי גם ככה אתה עיוור צבעים...
|
כל אחד מאיתנו היה פעם מלאך. כן, כן רבותיי, כל איש ואישה
שמהלכים כיום על פני האדמה היו פעם מלאכים.
אבל החלק המעניין באמת בסיפור הגיע כשאלוהים היה צריך להתמודד
עם אלפי מלאכים שלא רצו להיות מלאכים יותר אלא בני-אנוש.
|
הוא היה נשמה של איש זקן בוגר, חמור-סבר, שקול, מחושב וחשוב
מכל - הגיוני.
ואילו היא הייתה האביב הנצחי שנגד כל הגיון.
היא הייתה הרוח החמימה הראשונה שתפקידה היה להזכיר לו שכל דבר
מתחדש.
|
אפילו לא ידעת שאני לא אוהבת להצטלם בכל זאת צילמת אותי לפני
שעזבת, מבלי לשאול לרשותי או לדעתי אפילו. שוב תלשת פיסה ממני,
|
היא:
מצדו השני של הדלפק, הרוקח לא נתן בי מבט, נטל את התרופה
במהירות מן המדף והשליכה לעברי על הדלפק. שילמתי לו סכום מדויק
ויצאתי. היה נעים בחוץ, חודש אוקטובר.
|
וחיית את חייך כמו אי מבודד, שרק הים,
מלטף לפעמים את חופיו/
|
ואני לא רוצה לגור אתך יותר,
כי אתה יכול לתפוס לי בציצים,
וללחוץ עליי למצוץ לך
בכל רגע נתון,
|
עבר שבוע.
אני לבינתיים,
ציירתי והלחנתי יגוני,
|
בכל מקרה, אני חיטטתי במדפים וניב הרים את עיניו מתוך הספר
ופלט כבדרך-אגב, "אבוד לי אם את מאוהבת במישהו אחר".
ההצהרה הזאת כמעט גרמה לי לתקוע את ידי בגורס האשפה, ייתכן
והחוויה ההיא תהיה נעימה יותר.
|
זאת אני, כשאני שוב פונה לציניות שתציל אותי מעוד דכאון חורפי.
חח
אני מזכירה לעצמי סרט קומדיה שבו מישהו משתכר בתקופת החגים
ונזכר "בהיא שהתחמקה".
אני לא צריכה עונת חגים או אלכוהול בשביל לזכור. איך אני יכולה
לשכוח?
|
יש לך בעיה. את אוהבת לשקר.
בעצם לא. את לא חושבת שאת אוהבת לשקר, את פשוט חושבת שאת לא
תמיד אוהבת להגיד את האמת.
|
תמיד ידעתי שיש מעין כוח תת-מודע שמושך אותנו בכיוונים שהם לא
תמיד הגיוניים, אבל לרוב בריאים בשבילינו. ואני מאמינה שאותו
הכוח משך אותי אלייך. את הפעם הראשונה שראיתי אותך אני לא
אשכח. את עמדת שם, מביטה קדימה, בעוד שהאחרות סקרו אחת את
השנייה בחוסר ביטחון מודג
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אני הפותחת
המוכרת ביותר
בגבעתיים.
-התורה |
|
