|
הייתי מתגנב אל ביתה של ינינה בצוהריים. לא יכולתי לנחש אם
אמצא אותה שוחקת או זועמת.
|
חש שלפני מותו הוא חייב לטפס עוד פעם אחת אל גג הבריכה. למה?
ככה. אין הסבר.
|
24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 30 ימים בחודש, שנה אחר שנה, היה
גדי צמוד לטלפון.
|
"מה אתה נאנח? אם גמרת לישון, צא מהמיטה, קח לך כוס מים ושב
מול הטלביזיה. תראה שטויות, כרגיל, ותרגיש בנוח..."
|
בפרדס בו התגוררנו היינו עשרה ילדים. כולל ילדות. שניים בכתה
ב', שלושה בכתה א' וחמישה בגן. הייתי בגן. מטבעי אני סקרן
והאזנתי למורה - הגננת, בשעה שלימדה את ילדי א'. בסוף אותה
שנה, ואני עוד לא בן שש, הוחלט שאני בשל ללמוד בכתה ב'.
|
רק משוגע עובר ממקום למקום בחודש אוגוסט. החום יכול להוציא אדם
מדעתו.
|
אבי היה בטוח, שהכל ניתן לגזימה: אזני ילדים, חוטמים של
תינוקות, טלפיים של פרות, פרסות של חמורים, מקורים של
תרנגולים, עצים נותני פרי ושיחים של גפנים. הוא האמין
שגיזום הוא צורך. היה אומר: "גיזום הגון מונע את השחתת נופו של
העץ ושל יתר הברואים
|
כשבסוליות מחוררות צריך נעליים חדשות. כדי לרכשן צריך כסף. ואם
אין?
|
"סבא מאאת", יבבה אימי.
"אתה טמבל או מה?... פתחו לו את הבטן ואמרו, ש"אין מה
לעשות..."
כבר המון זמן היה סבי "חצי מת". לבית השימוש סחבו אותו על
הידיים.
אבל בשבילי, הוא מת כבר מזמן... אני לא זוכר ממנו שום דבר
טוב...
|
ככל שאני מתקדם אל סופי זיכרונות מבולבלים הולכים וכובשים את
מהותי. יש בהם שמשמחים אותי מאוד ואני מתרפק עליהם כעל ידידי
נפש. אבל, ישנם אחרים, שהלוואי ולא היו נדחקים ועולים.
|
כך כתוב: מי שעובד, ובפרט את אדמתו, לא ידע רעב. איפה זה כתוב?
אני לא יודע. אני גם לא יודע מי המציא את השטות הזאת. אני לא
מתעמק באמירות שאין בהן אמת. אבי שר את הפסוק הזה כמו תפילה.
|
הביטו בגזעו של בן האלף, הלא כל חייו חקוקים בהם? והיכן חקוקים
חיינו?
אחורי ביתי נאים מחזיתו והם שלי בלבד.
|
|
|
-אבא שלי טייס.
-אז מה, אבא שלי
ערומקו.
אפרוח ורוד,
מתווכח עם חבר
לגנון. |
|
